מהן חובות המלווה בהלוואה חוץ בנקאית כלפי ערב יחיד שערב להלוואה

לנוכח האמור, מונה לבקשת הבנק כונס נכסים לפרויקט הבניה (להלן: הכונס), ובמסגרת הליך הכנוס הגישו החברה והערבים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות בגדרה ביקשו כי יוצהר שהריבית שנקבעה בהסכם היא בלתי חוקית בהיותה נוגדת את הוראות חוק הריבית, התשי"ז-1957 ואת חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (שם החוק שונה לפני כשנתיים, ושמו הקודם היה "חוק הלוואות חוץ בנקאיות").

החברה והערבים טענו כי הערבים הם צד ישיר להסכם ההלוואה, ומשכך ההסכם כפוף לחוק אשראי הוגן שלפיו אסור היה למלווה לחייב את הערבים, שהם "יחידים" ואינם "תאגיד", בריבית בשיעור של 16.5%.

לסיכום, נקבע כי יש לחשב את חובם של החברה ושל הערבים לפי ריבית מאקסימאלית בשיעור של 13% לשנה, וכי אין מניעה שההלוואה הממוחזרת תישא ריבית על הריבית שהצטברה בהלוואה הקודמת לה. ההחלטה השנייה לאחר מתן ההחלטה הראשונה, הגיש הכונס בקשה למתן הוראות, בגדרה ביקש להורות כי סכום החוב של החברה והערבים כלפי המלווה נכון ליום 18.7.2017 עומד על סך של 9,512,224 (כולל מע"מ).

הובהר בהחלטה הראשונה כי ההלוואה מוחזרה מספר פעמים, ובכל אחת מהן נחתמה תוספת להסכם ההלוואה המקורי, במסגרתו הוסכם על-ידי הצדדים להעמיד הלוואה מחודשת הכוללת את סכום הקרן של ההלוואה הקודמת ואת הריבית שנצברה בעקבותיה.

במובן זה אף שונה ענייננו מזה הנידון בעיניין זורגר, בנסיבות שם התשלום הנוסף לריבית בו חויב הלווה היה עמלה לבנק, אשר שולמה ישירות לבנק וכלל לא עברה דרך המלווה, אף לא כצנור בלבד (כמו כן, וכפי שציין היועמ"ש בעמדתו, נראה כי האמור בפסק-דין זורגר ממילא רוכך עם השנים, ונקבע כי גם סכומים שהועברו לכיסם של גורמים אחרים עשויים להחשב כריבית, ראו למשל: ע"א 359/69 בן סימון נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ, פ"ד כד(1) 171, 175-174 (1970)).

...

ערעורם של החברה והערבים החברה והערבים העלו בערעורם שלוש טענות עיקריות, אשר דינן להידחות, וזאת, בעיקרו של דבר, מהטעמים שנזכרו בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי.

לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבוע שתשלום המע"מ "המגולגל" על הלווה בעסקה למתן אשראי הוא חלק מהתמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, ומשכך הוא כלול בריבית כהגדרתה בחוק הריבית.

אדגיש כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם לשונו הרחבה של סעיף החוק המגדיר את המונח "ריבית" ועם תכליתו, כאמור לעיל, אשר נועדה לכלול בתוך מגבלת הריבית את כלל עלות ההלוואה מבחינתו של הלווה – בין אם רכיבי העלות מכונים "ריבית" ובין אם הם מכונים בשם אחר.

לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות אף את ערעורה של המלווה, וכי כל צד יישא בהוצאותיו.

ההוראות הנזכרות חלות במקרה שבו הנושה הוא: "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עסוקו העקרי", ורק כשהמדובר הוא ב"ערב יחיד" שהגדרתו בחוק הערבות היא: "מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה..." (סע' 19 בחוק הערבות).

ב"כ המבקש הפנו אף להפרת חובות גילוי מכוח חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (ובשמו הקודם בעת שנחתמו הסכם ההלוואה והסכם המשכנתה - חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, להלן: "חוק ההלוואות").

בסעיף 12 בחוק ההלוואות נקבע, כי: "כל טענה העומדת ללווה לפי חוק זה, תעמוד גם לערב להלוואה". אין הכוונה בכך כי החובות שיש למלווה כלפי הלווה מכוח חוק ההלוואות תחולנה על המלווה גם כלפי הערב, אלא כי הערב רשאי לטעון להפרת חובות של המלווה כלפי הלווה (השוו: הוראה דומה בסעיף 7(א) בחוק הערבות, ופרשנותה ב-ע"א 146/85‏ ‎גמליאל‎ ‎נ' מנורה, חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מא(3) 746).

...

דין טענה זו להידחות.

סיכומו של הקשר זה, נדחות טענות בדבר הטעיית המשיבה את המבקש או הפרתה חובות גילוי שהיו מוטלות עליה מכוח חוק הערבות או חוק ההלוואות.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנתי ולאור כל המקובץ, התובענה נדחית.

הנתבע טען כי בגוף הנוסח החתום אין אזכור של הערבות אלא רק בשורה הכוללת את המילים "שם הערב", אולם יש לשים לב כי מדובר בשורה המצויה מתחת לחתימות הצדדים לחוזה ושונה מהן ויזואלית (ליד המקומות שנועדו לחתימות המלווה והלווה אין פרטי זהוי המופיעים במבוא, בשונה משורת חתימת הערב בה נדרשה הוספתם, וכל שנידרש בהן הן חתימות), באופן שאמור להדגיש כי אין מדובר בחתימת צד נוסף לחוזה או משהו מעין זה ומן המפורסמות כי כך מוצגת חתימת ערב.

לאור האמור עומד מקרה זה בתנאי סעיף 23(ב) לחוק על פיו – "הוכיח הנושה שערב יחיד ידע פרט מהפרטים הקבועים בסעיף 22 (=שאם לא גולו מופטר ערב היחיד מחלק מערבותו או מכולה – א.ב.), לא יחול סעיף קטן (א) בכל הנוגע לאותו פרט". אשר לאי ציון המונח "ערב יחיד" בנוסח החתום – דומני כי נסיבות מקרה זה, בו אין מדובר בתובע העוסק בהלוואות ומודע לכל דרישות הדין כלפי ערב, מובילות מקל וחומר למסקנות דומות לאלו שקבע בית המשפט העליון בפיסקה 57 בעיניין צוברי הנ"ל, שם כאשר לא הודע לערבה דבר היותה ערבה יחידה (בנסיבות שונות) וכאשר דובר בבנק ולא בנושה בלתי מנסה כבדידן, קבע בית המשפט – "שאינני רואה מקום לפטור את צוברי מערבותם על בסיס פגם זה בלבד, והריני מקבל את עמדתו של הבנק כי יש לבחון אם היתקיימו דרישות הגילוי היותר מהותיות, אשר נזכרות בסעיף 22 לחוק." הוראה רלוואנטית נוספת של פרק ב' לחוק באה בסעיף 24(א) המורה למסור לערב היחיד עותק מהחוזה הערבות תוך מתן היזדמנות סבירה לעיין בו לפני החתימה – עניין שנידון כבר לעיל – ומחייב גם מסירת עותק חתום שלו לאחר החתימה (סעיף 24(ב) אינו רלוואנטי מאחר שהנתבע דנן חתם על גבי הסכם ההלוואה עצמו).

אשר להגנות אליהן הפנה הנתבע על פי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (כשמו במועד מתן ההלוואה והחתימה על הנוסח החתום), ההפרות של הוראות חוק זה שעל בסיסן טען הנתבע דומות לאלו שהעלה ביחס להוראות חוק הערבות והגנות פרק ב' על ערב יחיד, דהיינו – הפרת חובות הגילוי לפרטיה, ההזדמנות לעיין בחוזה ומסירת העותק החתום (וראו גם ההקש בין דברי חקיקה אלה בעיניין ויליגר פסקה 73).

...

לאור כלל האמור אני סבור שיש להעדיף את גרסת התובע ומאירי ולקבוע כי הנתבע קיבל את המידע ממאירי טרם חתימתו על הנוסח החתום ובמעמד החתימה עיין בו ולא בכדי דרש את התיקון בסעיף 4 שלצידו חתם, ואף קיבל עותק מצולם שלו, כך שלמעשה התקיימו גם התנאים הנדרשים על פי סעיף 24(א) לחוק הערבות.

סיכום לאור הקביעות כי הנתבע חתם על הנוסח החתום באופן מודע ולאחר שהכיר את תנאיו וכי לא עומדת לו טענת הטעייה או השפעה בלתי הוגנת או כל טענה אחרת שבעטיה אין חתימתו זו מחייבת אותו וכן לא עומדות לו ההגנות שבפרק ב' לחוק הערבות או שבחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות יש לקבל את התביעה.

המורם מכלל האמור הוא שאני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 383,000 ₪ בתוספת ריבית הסכמית בשיעור של 1% מסכום הקרן המקורית, שהם 3,500 ₪ לחודש – אך לא ריבית דריבית, וכל זאת מיום 28.11.18 מועד הגשת התביעה.

השאלות המשפטיות הניצבות בפני בית המשפט בתיק דנן הן: האם חלות על מי שחתם על שטר כערב ב"ערבות אואל" ההגנות הקבועות בחוק הערבות לעניין "ערב יחיד" ו/או "מוגן". ככל שהתשובה לכך בחיוב-יש לבחון האם במקרה דנן הפר הנושה/ התובע את החובות המוטלות עליו ב"חוק הערבות" וב "חוק אשראי הוגן" ומהן התוצאות המשפטיות של הפרת חובות אלו? רקע: בפני תביעה, בסדר דין מהיר שהחלה דרכה כבקשה לבצוע שטרות בלישכת ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 520733-10-17 ולפיה ביקש התובע לחייב את הנתבע בגין ערבותו לארבעה שיקים כדלקמן: שיק המסתיים בספרות 0417 ע"ס של 6,500 ש"ח ז"פ 28.2.2017 משוך על חשבונו של מר ודים ארזומנוב ח"ן 112279 סניף 97 בבנק דיסקונט.

קרי, "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עסוקו העקרי". במקרה שלפנינו אין מחלוקת כי התובע עונה להגדרת "נושה" הקבועה בחוק הערבות: התובע מאשר בעצמו כי פעל בזמנים הרלבאנטיים לתביעה בשוק האשראי החוץ בנקאי על פי אישור מהרשות לאיסור הלבנת הון ודומה כי היה זה אף עסוקו העקרי.

יפים לעניין זה הדברים שנפסקו על ידי בית המשפט העליון בע"א 6157/08 ח'לפו אסמעיל נ' הלון מילאדי ואח' [ניתן ביום 5.9.2011] [פורסם במאגרים]: "סעיפים 22 ו-24 לחוק הערבות נוספו אליו בשנת 1997, והם מטילים על הנושה חובות מוגברות כלפי הערב להלוואה (ראו רוי בר-קהן ערבות 591 (2006)). חובות הגילוי ודרישות תום הלב המוטלות על נושה כלפי הערב הן רחבות איפוא מאלו המוטלות על צד המתקשר בחוזה רגיל. זאת, בין היתר, משום שהערב אינו צד להלוואה ולכן עולה חשש רב יותר כי לא יהיה בקיא בפרטיה. חובות הגילוי נועדו לוודא כי הערב מודע להקף ולאופי חובותיו כדי שיטיב להעריך את הסיכונים אליהם נחשף (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות), התשנ"ו-1995, ה"ח 211, 214; ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ([פורסם בנבו], 09.11.2005))." תיקון תשנ"ח לחוק הערבות יצר איבחנה בין שלושה סוגי ערבים: "ערב רגיל"- ערב שהוא תאגיד או בן זוגו של החייב העקרי, או שותפו של החייב העקרי, ובמקרה שהחייב העקרי הוא תאגיד – מי שהנו בעל עניין בתאגיד.

לאותה תוצאה ניתן להגיע גם לאור הוראותיו של חוק אשראי הוגן ובעיקר חובת הגילוי המוטלת על התובע כמלווה על פי סעיף 3 (ב)(1) לחוק אשראי הוגן- עיון בסעיף זה מעלה כי הוא מטיל על המלווה לפרט בהסכם ההלוואה את שמות הלווים וגם את שמותיהם של הערבים- בכך לא עמד התובע: לא רק שלא פירט בשובר הניכיון המהוה למעשה את הסכם ההלוואה בין הצדדים את הערב לחוב קרי: הנתבע, אלא כאמור בחר להגדירו כלווה עקרי, דבר העומד בנגוד גמור לערבותו לשטרות.

...

לאור הראיות שנשמעו בפני, אני קובעת כי לא הודע לנתבע על מעמדו כ"ערב מוגן" (ואף לא כערב יחיד) והוא אף לא ידע פרט זה: הדבר עולה הן מעדותו של הנתבע והן מעדותו של התובע, אשר בעצמו לא ידע להבחין מהו מעמדו של הנתבע ואף הגדיר אותו כ"חייב עיקרי" בשובר הניכיון שהונפק לו. ראה עדותו של הנתבע בחקירתו הנגדית, במסגרתה לא נשאל הנתבע כלל ועיקר באם ידע כי הוא ערב יחיד או מוגן, ללמדך כי אף התובע לא הגדירו ככזה, בין אם מחוסר ידיעה ובין מתוך ניסיון לשוות לו מעמד של חייב עיקרי- ניסיון שדינו להיכשל.

התוצאה העולה מכל האמור לעיל היא כי הנתבע פטור מערבותו הן לפי חוק הערבות, הן לפי הוראותיו של חוק אשראי הוגן והן לפי דיני החוזים הכלליים.

לפיכך אני מורה על דחיית התובענה כנגד הנתבע ועל חיוב התובע בהוצאותיו של הנתבע בסך כולל של 5,000 ש"ח. כמו כן אני מורה על השבתם של כל הסכומים שנגבו במסגרת תיק ההוצל"פ מושא ההתנגדות לידי הנתבע.

עוד נקבע כי הוראות החוק הן הוראות מחייבות, ויש להקפיד עם המלווה החוץ בנקאי ביחס לקיומן, לרבות הדרישה כי חוזה ההלוואה ייערך בכתב, כי המלווה יעמוד בחובות גילוי בהתייחס לתנאי ההלוואה (סעיף 3 לחוק), קביעת עלות האשראי המירבי (סעיף 5 לחוק) ודרישות נוספות.

סיווגה כהלוואה יביא למימוש הגנות צרכניות שהוענקו בחוק הלוואות חוץ בנקאיות ובחוק הערבות, ליחידים שנטלו הלוואה למטרות אישיות ולערבים להלוואות אלה.

יישום ההלכות המשפטיות בנסיבות המקרה דנן כאשר בבסיס ההיתקשרות דנן עומדים שיקים אשר בהתייחס אליהם התקבלה הטענה כי חתימת הנתבעת זויפה, ומשהוכח כי בועז לבדו קיבל את הכספים, וטענת התובעת כי בועז והנתבעת היו שניהם בגדר לקוחותיה לא התקבלה, ובשים לב לנסיבות חתימת שטר החוב והשיק, מהן עולה כי התובעת לא גילתה לנתבעת כי נערכו עיסקאות קודמות בהקף ניכר, ואף לא גילתה לה כי היא נידרשת לחתום על שיק בטחון בסכום של 500,000 ₪, אין מקום שבית המשפט יורה על תשלום מכוח השבה.

...

לסיכום טענה התובעת, כי חוק הלוואות חוץ בנקאיות לא חל על עסקאות ניכיון.

בשאלת היקף ההשבה, אני סבורה כי על הנתבעת לשאת בתשלום חלקי בשיעור של 60% מהסכומים ששילמה התובעת בגין השיקים שנמשכו על ידי צדדי ג'.

סוף דבר: אני מקבלת את ההתנגדויות שהוגשו בתיקים 27563-03-14 ו- 29369-05-14, ומורה על סגירת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו לביצוע השיקים שבגינם הוגשו ההתנגדויות כאמור.

אני מקבלת באופן חלקי את ההתנגדויות שהוגשו בתיקים 28940-02-13 ו-12471-08-13 ומורה כי סכום החוב בתיקים אלה יעודכן ויעמוד על סך של 103,857 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 28.9.12.