העותר טען לאפלייתו אל מול אסירים אחרים שעונשם ניקצב, שמהם אף נשקפת מסוכנות.
אם כן, במסגרת שיקוליה של ועדת השחרורים המיוחדת, בבואה להמליץ בפני נשיא המדינה אם לקצוב את עונשו של אסיר שנדון למאסר עולם ולאיזו תקופה, עליה להיתחשב בטיב העבירה, בנסיבות ביצועה ובתוצאותיה וכן בנסיבותיו האישיות של האסיר.
...
ומן הכלל אל הפרט:
לעותר , כאמור, אין זכות קנויה להיות נוכח בדיונים כמפורט מעלה ולפיכך טענה זו נדחית.
ברע"ב 8538/17 בשיר נ' וועדת השחרורים המיוחדת נפסק:
"ברי, כי עמדתם של גורמי המקצוע לעניין מסוכנותו אינה מחליפה את שיקול דעתה של הוועדה, שהיא גוף מעין-שיפוטי שבראשו שופט, אולם על הוועדה ליתן את המשקל הראוי להמלצות אלה".
אף טענת האפליה דינה להידחות.
יתר על כן, מן הראוי לחזור על שנפסק על ידי בית המשפט העליון ב רע"ב 433/07 עמירם הוכברג נגד מדינת ישראל:
"אדם שנגזר דינו למאסר עולם ניטלה ממנו, בצו החברה, חירותו עד אחרון ימיו. ואם נמסרה לנשיא-המדינה הסמכות לשנות מתוצאות של עקרון זה, בדרך של חנינה או קציבת העונש, היה זה אך משום ההכרה כי בהתקיים הנסיבות המתאימות, עשויה מידת הרחמים לגבור על מידת הדין ... איני נכנס בגדרו של דיון זה לשאלה כלום קנויה לו, לאסיר-העולם, זכות כי קציבת עונשו תישקל. אך אין חולק, כי לא עומדת לו כל זכות כי הדבר ייעשה דווקא בנקודת הזמן הראויה בעיניו ... עיקר הוא בעיני כי חוסר הוודאות בה שרוי, כנטען, אסיר-העולם, אינו כזה כלל ועיקר. ודאותו של הלה היא, כי משנטל חייו של אחר, שוב לא תושב לו חירותו. ודאותו היא, כי עונשו נגזר לריצוי שארית ימיו מאחורי סורג ובריח. ודאות זו היא מנת חלקו, כל עוד לא החליטו הגורמים המוסמכים לשנות מן הדבר. ואם צער וסבל כרוכים בכך, הרי את אלה המיט אסיר-העולם על ראשו-הוא, במעשה הנפשע בו שלח ידו."
על רקע האמור, ונוכח הכלל לפיו שבית-משפט זה אינו בא בנעליה של הוועדה, אינו מחליף את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו, והתערבותו מצומצמת למקרים חריגים בלבד בשל פגמים היורדים לשורשו של העניין – הגענו למסקנה לפיה לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה המבססת עילה להתערבות שיפוטית, ולפיכך דין העתירה להידחות.
