מהם היסודות הנדרשים להרשעה בעבירות איומים

בית משפט קמא כותב, כי השאלה העיקרית הדורשת הכרעה היא: "האם היתקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי של כוונה לפגוע (כך במקור) או להקניט"? לצורך מענה לשאלה זו, סוקר בית משפט קמא את יסודות עבירת האיומים, ומציין כי עבירת האיומים היא עבירה התנהגותית, שטעונה הוכחת יסוד נפשי מסוג כוונה, ולכן לצורך גיבושה אין המאשימה נידרשת להוכיח שהאיום אכן השיג את מטרתו של המאיים, וכי ההפחדה או ההקנטה היתממשה.

" כמו כן, הגיעה כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש למסקנה, כי יש להחיל את הילכת הצפיות על עבירת האיומים: "בהתקיים מודעות ברמת היסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מיתקיים היסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין" (שם, בעמ' 127).

בנקודת זמן זו, המתוארת לעיל, הייתה למשיב ההזדמנות לחזור בו מדבריו או לכל הפחות לבארם, לסגת מהם באופן מסוים, או אף לחדדם.

...

מהמכלול עולה, שאני מצרף דעתי לדעת חבריי שלפיה דין הערעור להתקבל.

א' לוי, שופט התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את ערעור המדינה ומרשיעים את המשיב בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק, אשר יוחסה למשיב בכתב-האישום.

אנו מורים על החזרת התיק בפני בית-משפט קמא לצורך גזירת עונשו של המשיב.

בהכרעת דין זו אבחן האם די בראיות המאשימה, לצד החיזוקים אליהם הפניתה המאשימה, כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, וזאת לנוכח בעיות שעלו בעדויות המודיעה והשוטר, לנוכח יתר העדויות וגרסת הנאשם, לנוכח מחדלי חקירה נטענים, ולנוכח טענת הנאשם כי היה שיכור בעת הארוע, באופן השולל את יכולתו לגבש את היסוד הנפשי המיוחד של "מטרה", המהוה חלק מיסודות עבירת האיומים ועבירת ההיתנגדות בכוח למעצר.

ניתוח ראיות המאשימה, ובפרט עדויותיהם של המודיעה הגברת מורן שטרן והשוטר רס"ר שלמה מזרחי לצד הראיות שלטענת המאשימה מחזקות עדויות אלו, וכן ניתוח עדויות יתר הנוכחים בדירה ועדות הנאשם, מעלה כי מכלול המארג הראייתי בתיק מותיר ספק סביר בדבר תקיפת המתלוננת על ידי הנאשם ובדבר איומו עליה בארוע, בדבר היתנגדות הנאשם בכוח למעצרו, וכן בדבר היותו שיכור בעת הארוע באופן השולל את יכולתו לגבש היסוד הנפשי המיוחד של מטרה, הנידרש לצורך הרשעה בעבירות האיומים והשמוש בכוח למנוע מעצר.

על אף זאת, אף לא הוברר מה היה חלקו של כל אחד מהשוטרים הנוספים בארוע ואין חולק כי אף לא אחד מהם ערך דוח פעולה או זכ"ד אודות חלקו בארוע ואודות מה שראה ושמע.

...

אמנם ניכר היה כי המודיעה לא מעוניינת להעיד בבית המשפט מחמת אי רצונה להיות מעורבת ומתוך חששה ממעמד העדות (המודיעה הגישה בקשה בכתב לפטור אותה ממתן העדות, וגם בבית המשפט, טרם העדות, הביעה חוסר רצון להעיד ואף ניסתה להסתיר את זהותה), אך בסופו של דבר המודיעה התייצבה להעיד ולהתרשמותי היא העידה באופן חופשי ומהימן, זכרה את הדברים והעידה בביטחון, בצורה קוהרנטית וברורה.

עבירת השימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, לפי סעיף 47(א) לפקודה – ראשית, הטענות לשימוש בכוח למנוע מעצר מצד הנאשם מבוססות בעיקר על עדות השוטר מזרחי, ולנוכח הקשיים בעדות השוטר מזרחי שצוינו לעיל (ובהקשר זה, במיוחד מחדלי החקירה שבאי תיעוד גרסאות יתר השוטרים שנכחו במקום), ובהיעדר חיזוקים מספקים, סבורני כי נותר ספק סביר כי הנאשם השתמש בכוח למנוע מעצר כנטען בכתב האישום.

חמישית, בנסיבות העניין, סבורני כי אין להרשיע את הנאשם בעבירת השימוש בכוח למנוע מעצר גם מחמת הגנה מן הצדק, באשר בסופו של יום הנאשם מזוכה מהעבירה המרכזית שהיוותה את עילת המעצר, עבירת התקיפה, ומאחר שבסופו של האירוע הנאשם הוא זה שספג חבלות כאמור.

סוף דבר אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מביצוע עבירות האיומים, התקיפה סתם של בת זוג וההתנגדות בכוח למנוע מעצר, שיוחסו לו בכתב האישום.

בשל ההקשר והנסיבות במסגרתן נאמרו הדברים, במסגרת הקללות ההדדיות כאמור, והמלל, שאינו חד משמעי, אינני מוצאת כי המאשימה הוכיחה כנדרש את הרכיב העובדתי הנידרש להרשעה בעבירת איומים, וכי היה בדברים כדי להטיל אימה בהתאם למבחן האובייקטיבי שנקבע בקשר אליה (רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4)).

בנסיבות האמורות ובראי יסודות עבירת התקיפה מסקנתי היא כי הוכח מעל לכל ספק סביר (על בסיס עדות המתלוננת ואחיה ז'אן) כי המתלוננת הותקפה על ידי הנאשם בכך שריסס לעברה חומר כלשהוא שסוגו לא בוסס, וכי התקשתה לנשום לאחר מכן (כפי שהעידה ותמכה עדותה של אלכסנדרה אשר העידה כי הריחה ריח חריף חזק וכי המתלוננת התנשפה כשחזרה לרכב).

...

יחד עם זאת, בראי הראיות שפורטו לעיל, אין באמור כדי ללמד כי קופחה הגנת הנאשם באופן המצדיק את ביטולו של האישום, ומסקנתי היא כי הונחה תשתית ראייתית מספיקה להוכחת האשמה כמפורט לעיל על אף המחדל (ראו: ע"פ 8965/18 מחאג'נה נ' מדינת ישראל, בפסקאות 35-34 (3.11.2019)), ע"פ 9284/17 חורש נ' מדינת ישראל (5.3.2020)).

בנוסף, בחנתי את הטענה להגנת זוטי דברים, והיא נדחית בראי המבחנים הידועים לתחולת ההגנה, כשקביעתי היא שבמקרה זה אין המדובר במעשים שלאור טיבם, נסיבותיהם, תוצאותיהם והאינטרס הציבורי הם קלי ערך, כך שאין מקום שאדם יישא בגינם באחריות פלילית (ראו: סעיף 34יז לחוק העונשין, ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן (8.12.1999) פ"ד נג(5), 747, וע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל (14.07.2005), וע"פ (ת"א) 1720/95 מדינת ישראל נ' יוסף (21.7.1999).

סוף דבר, נוכח כלל המפורט לעיל אני מזכה את הנאשם מביצוע עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין ומרשיעה אותו בביצוע עבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין ובעבירה של פגיעה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

בית משפט קמא בחן את הדברים שהשמיע המשיב והאם הם מגיעים לכדי ביצוע עבירת איומים; מה מידת שכרותו של העורר והשפעתה על יכולת המשיבה להוכיח עבירת האיומים שאחד מיסודותיה כוונה להפחיד ולהקניט; היתנהגות העורר כלפי חתול שנכח במקום, והאם היא מהוה מעשה היתאכזרות והיתעללות בבעל חיים; ומה מידת הסיכון והמסוכנות שניתן לייחס למשיב בנסיבותיו ונסיבות ביצוע העבירות שיש לגביהן ראיות לכאורה.

אין בידי לקבל את טענות העורר לפיהן קיימת אי התאמה בין עוצמת הראיות לבין התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא ובה דחה את החלופה שהוצעה, כשם שאין בידי לקבל את טענת העורר לפיה בכל הנוגע לעבירת האיומים "האמירות של העורר כאילו הוא הולך לשרוף את המקום נאמרו מהפה אל החוץ וכי נוכח מצבו התודעתי של העורר בארוע, לא ניתן לקבוע כי היתקיים אצלו היסוד הנפשי הנידרש לשם הרשעתו בעבירת האיומים". כידוע, בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה, לא ניתן לייחס לטענות של העידר יסוד נפשי והגנת שיכרות משקל ראייתי של ממש, ומקומן של טענות אלה בגדרי ההליך העקרי.

...

לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור, וטעם רב מצאתי בהזמנת התסקיר, זאת בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה לרבות מצבו של העורר מהלך ביצוע העבירות מושא כתב האישום.

אין בידי לקבל את טענות העורר לפיהן קיימת אי התאמה בין עוצמת הראיות לבין התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא ובה דחה את החלופה שהוצעה, כשם שאין בידי לקבל את טענת העורר לפיה בכל הנוגע לעבירת האיומים "האמירות של העורר כאילו הוא הולך לשרוף את המקום נאמרו מהפה אל החוץ וכי נוכח מצבו התודעתי של העורר באירוע, לא ניתן לקבוע כי התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעתו בעבירת האיומים". כידוע, בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה, לא ניתן לייחס לטענות של העדר יסוד נפשי והגנת שכרות משקל ראייתי של ממש, ומקומן של טענות אלה בגדרי ההליך העיקרי.

יתר על כן, העורר אינו חולק על המסקנה לפיה ניתן לשחררו בתנאים מגבילים, לחלופה שתאיין את מסוכנותו, ואף מציע לעבות את החלופה באיזוק אלקטרוני.

אשר על כן אני מורה על דחיית הערר.

התביעה טענה, כי מההודעות נושא האישום העשירי עולה כוונה ברורה לאיים והאיומים עומדים במבחנים שעומדים בפסיקה להרשעה בעבירה זו. התביעה טענה, כי הנאשם נימנע מלהביא ראיות אשר, לשיטתו עשויות היו לשפוך אור על גירסתו ולחזק את דבריו.

תהא אשר תהא תפיסתנו באשר למערכת יחסים מסוג כזה – שומה עלינו לזכור, כי כשם שבני אדם נבדלים זה מזה במראה, בקוי אופי ובנתונים פיזיים ואף ריגשיים ושכליים – כך נבדלים הם באופן בו מנהלים מערכות יחסים עם הזולת, לרבות מערכות יחסים אינטימיות או רומנטיות ועל כן יובהר כבר כעת – כי בהכרעת דין זו לא יידרש בית המשפט לשאלות הערכיות או המוסריות ולא יבחן היתנהגות הצדדים בפריזמה זו. כל שיבחן בית המשפט, להלן, יהיה – האם עלה בידי התביעה להוכיח את העובדות המפורטות בכתב האישום, הן בחלק הכללי והן באישומים המפורטים ובפרט – האם עלה בידיה להוכיח הפעלת אלימות – בראש ובראשונה – פיזית או מילולית אך גם נפשית וכלכלית, ככל שהדבר נידרש על מנת לשפוך אור הנסיבות האופפות את אותם מעשים פיזיים והתבטאויות מילוליות – כלפי המתלוננת; האם יש בעובדות אלה כדי להקים את היסודות הנדרשים לצורך הרשעה בעבירות, שבצדם של האישומים השונים.

לאורך ההודעות, המתלוננת מנסה להסביר מדוע חשבה שיש שקיות נוספות, אך לא היה בכך כדי לרצות את הנאשם אשר המשיך להטיח בה קללות ועלבונות וניסה להבין כיצד באמת ידעה שנשלחו אליה שקיות נוספות וניסה לגרום לה להודות שהיא בקשר עם הוריה מאחורי גבו: אבא שלך ואמא שלך שולחת לך הודעות בפרטי בהודות הרגילות או בווצפ איפה את מקבלת מהם הודעות בווצפ או בהודעות הרגילות איפה אבא שלך שולח לך הודעות בהודעות הרגילות נכון שמה את הרואה את ההודעות שלו.

...

לסיכום ענין זה – מקבל בית המשפט באופן מלא את גרסת המתלוננת, אשר נתמכת בראיות רבות ושונות, חלקן תכתובות והודעות שהועברו בין הצדדים השונים בזמן אמת, בנוגע לשליטה המוחלטת שהשיג הנאשם במתלוננת; לבידודה הכמעט מוחלט מסביבתהּ; לאלימות כלכלית שהתבטאה בהחזקת המתלוננת בתת תנאים ובהעברת מזון וכן אמצעי קיום בסיסיים כגון חשמל במשורה ובאופן קצוב; ולהיותה נתונה במסגרת הדוקה של פיקוח, הכוללת חקירות על כל צעד ושעל שעשתה.

אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת.

עד אשר, בסופו של דבר – התיר לה הנאשם לשהות בבית הוריה לילה אחד בלבד.