לפניי עתירה כנגד החלטה בערר של הממונה לפי חוק כלי הירייה, תש"ט – 1949 ("החוק") מיום 27.3.2023, אשר דחתה את עררו של העותר על החלטת פקיד הרשוי מיום 28.9.2022 בדבר ביטול רישיון כלי הירייה שלו.
באותו ארוע, שכלל מעשי אלימות, ואשר ניסגר בעילה של חוסר ראיות, נחקרו המעורבים וכל אחד מהם הטיל את האשמה על האחר, כאשר בן זוגה של גרושת העותר טען כי הוכה נמרצות על ידי העותר, ואילו העותר טען כי הפוכו של דבר הוא הנכון, ואף אביה של גרושתו איים עליו באותה היזדמנות.
...
לטענתו, העובדה שמדובר בשלילת רישיון נשק, להבדיל ממצב בו נדחית מלכתחילה בקשה למתן רישיון, מחייבת הטלת נטל שכנוע מוגבר, בו לא עמדו המשיבים.
מנגד, ב"כ המשיבים טענה כי ההחלטה סבירה ואין כל מקום להתערב בה. ב"כ המשיבים הוסיפה כי בשל כך שלעותר ולגרושתו ילדה משותפת, אין מנוס מהמשך האינטראקציה ביניהם, וכי מהמסמכים שהוגשו עלה כי עדיין קיימים ביניהם סכסוכים בענייני משמורת ובסוגיות כספיות.
בסופו של יום, וכפי שקבע בית המשפט בעת"מ 12670-05-16 פלוני הנ"ל, "ככלל, כשהמדובר בתלונות הדדיות בין בני זוג, אין מוטלת על הממונה החובה לברר "מי אשם", והוא עשוי בהחלט להגיע למסקנה סבירה ומתקבלת על הדעת, שמערכת יחסים טעונה מקימה חשש שמא תוביל לשימוש בלתי חוקי ומסוכן בנשק".
בנסיבות עניינו של העותר, סבורני כי החלטת הממונה, שהתבססה על המלצתה המקצועית של משטרת ישראל, ממנה עלה כי קיים סיכון לציבור אם העותר יישא נשק, גם עת שוקלים מנגד את אינטרס העותר בנשיאת נשק מחמת עבודתו בתחומי יהודה ושומרון - היא החלטה סבירה וראויה.
סוף דבר – העתירה נדחית.
