מהי מידת האיום הנדרשת לצורך הרשעה באיומים

לגבי (איום) "על אדם" –  "כאן המקום לציין כי בחיי המעשה הפער בין גישת הקליטה לגישת הביטוי אינו כה גדול כפי שנדמה ממבט ראשון, ובמרבית המקרים שתי הגישות יובילו לתוצאה זהה. הסיבה לכך עולה מדיוננו לעיל ומקביעתנו כי אין נידרשת 'זיקת עניין' כנסיבה במסגרת עבירת האיומים. כפועל יוצא מקביעה זו, הרי במקרים רבים, מי שקלט את האמירה המאיימת יהיה בעצמו מאוים אף על פי שתוכנה של האמירה הופנה כלפי אחר. במקרים אלה אין הכרח כמובן בקליטה של האיום אצל האחר לצורך גיבושה של עבירת איומים מושלמת". לענין היסוד העובדתי נקבע – "ניתן איפוא לסכם ולקבוע כי לשיטתנו היסוד העובדתי של עבירת האיומים כולל דיבור או היתנהגות שיש בהם איום במובנו האובייקטיבי, הנבדקים בנסיבותיו הסובייקטיביות של המאוים. האיום צריך להיקלט אצל המאוים". ולענין היסוד הנפשי – "משמעותו של יסוד נפשי זה הנה, כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר, כי שאיפתו – ולא המניע שדחפו לעשות המעשה – הייתה להשגתו של יעד זה... לדעתי, יסוד נפשי זה מיתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של היסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן, מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של היסתברות, לכך כי דבריו יפחידו את המאוים, פוגע בערכים מוגנים על-ידי העבירה של איומים – השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפרט – באותה מידה ממש כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה...

בהתקיים מודעות ברמת היסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מיתקיים היסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין".

...

לסיכום – הוכח לפניי כי בבסיס שיחת הטלפון שביצע הנאשם למחלקת הבטחון של העירייה לא עמד איום מוחשי או סכנת חיים שחש הנאשם ממשפחת פשע מאום אל פאחם, כי אם ריב קולני או ויכוח סוער שהתגלע בינו לבין רחלי (לגירסתם בשטח), בשל רצונה שיחזור לביתה וסירובו לכך (לגירסתו בשטח), או בנוגע לטלפון שאיבדה (לגירסתו בשטח) או חשבה שגנב לה (לגירסתה בשטח).

וכך התייחס לענין זה כב' הש' בקר בהכרעת הדין בענין פלוני – "פשיטא, כי לו היה ד' אומר את אותם דברים לגרושתו, או אפילו לחבר או מכר, בין הוא מכיר את גרושתו של ד' ובין אם לאו, סביר כי היה מורשע בדין... בהחלט יתכן כי הדברים שאמר ד' – היו נתפסים כמפלילים, זולת אם נאמרו אך ורק לגוף מטפל, כער"ן, למשל" (פיסקה 55 להכ"ד).

לסיכום נוכח האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, כמיוחס לו בכתב האישום.

" (ההדגשה שלנו) דהיינו, דרישת היסוד הנפשי של עבירת האיומים מתקיימת, לא רק כשמאיים פועל בכוונה להפחיד או להקניט, אלא גם במידה ולמאיים הייתה קיימת מוּדיעות ברמה גבוהה של היסתברות, שהתנהגותו יש בה כדי להפחיד או להקניט, אף אם בפועל שומע האיום לא הופחד ולא הוקנט.

" כמו כן, הגיעה כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש למסקנה, כי יש להחיל את הילכת הצפיות על עבירת האיומים: "בהתקיים מודעות ברמת היסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מיתקיים היסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין" (שם, בעמ' 127).

...

מהמכלול עולה, שאני מצרף דעתי לדעת חבריי שלפיה דין הערעור להתקבל.

א' לוי, שופט התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את ערעור המדינה ומרשיעים את המשיב בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק, אשר יוחסה למשיב בכתב-האישום.

אנו מורים על החזרת התיק בפני בית-משפט קמא לצורך גזירת עונשו של המשיב.

סעיף 192 לחוק העונשין מגדיר את עבירת האיומים וזו לשונו: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים". כפי שנקבע בפסיקה, בכל הנוגע ליסוד העובדתי של העבירה, יש לבחון האם מיתקיים איום לפי אמת מידה אובייקטיבית, קרי, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בליבו של אדם רגיל מהישוב על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה, ולא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים מכוונים כלפיו הם הקובעים (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 373, ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 408).

עבירת האיומים היא עבירה התנהגותית שאינה טעונה הוכחת תוצאה, אך היא נידרשת הוכחת יסוד נפשי מסוג מטרה, כשגם בהתקיים מודעות ברמת סבירות גבוהה, עד כדי קרובה לוודאות כי הביטוי שנקבע כמאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום, מיתקיים היסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעה מכוח הילכת הצפיות.

...

לאור כלל המפורט לעיל – אני קובעת שדורי ביצע את עבירת האיומים אשר יוחסה לו בכתב האישום.

אשר על כן – אני קובעת כי הנאשמים ביצעו עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי.

סוף דבר - אני מורה על זיכוי נאשמות 2 ו-3 מביצוע עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין אשר יוחסה להן, על הרשעתו של נאשם 1 בביצוע עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועל הרשעת שלושת הנאשמים בביצוע עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין.

מידת הפגיעה אינה קלה, וזאת על רקע האחיזה בסכין והאיום מול ילדי בני הזוג שהם קטינים.

הנאשם במקרה זה היתקשר למתלוננת מאות פעמים וכן שלח לה הודעות בהן איים עלייה ברצח, דרש לדעת היכן היא שוהה ובשני מקרים אף הגיע למקום בו שהתה, יצר עימה קשר טלפוני ודרש להסיעהּ לביתהּ או למקום עבודתה, על אף סרובה.

עברו של הנאשם היה מכביד; רע"פ 8253/18 פלוני נ' מדינת ישראל (25.11.2018), בו נידון נאשם לשישה חודשי מאסר בעבודות שירות בשל הרשעה בעבירת איומים כלפי גרושתו ועורך דינה.

...

לאור כך, המסקנה היא שאין מקום לענישה בתחתית המתחם אלא בגבולו העליון של השליש הראשון (ראו בהשוואה: ע"פ 652/23 עבאס מחאג'נה נ' מדינת ישראל (24.4.2023); ע"פ 280/23 מדינת ישראל נ' Ibrahim Yahia Alnour Abker (18.5.2023), פסקה 9).

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 7 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו – 07.06.23 מאסר על תנאי למשך 5 חודשים, כאשר התנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים כל עבירת אלימות נגד בן זוג ואולם ככל שהאלימות תתבטא באיום יישא מתוכם חודשיים בלבד.

דיון והכרעה סעיף 192 לחוק העונשין מגדיר את עבירת האיומים וזו לשונו: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים". כפי שנקבע בפסיקה, בכל הנוגע ליסוד העובדתי של העבירה, יש לבחון האם מיתקיים איום לפי אמת מידה אובייקטיבית, קרי, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בליבו של אדם רגיל מהישוב על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה, ולא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים מכוונים כלפיו הם הקובעים (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 373, ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 408).

עבירת האיומים היא עבירה התנהגותית שאינה טעונה הוכחת תוצאה, אך היא נידרשת הוכחת יסוד נפשי מסוג מטרה, כשגם בהתקיים מודעות ברמת סבירות גבוהה, עד כדי קרובה לוודאות כי הביטוי שנקבע כמאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום, מיתקיים היסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעה מכוח הילכת הצפיות.

...

אין בכך שהנאשם אמר את הדברים מתוך כעס ומורת רוח על התנהלות הקובל כדי להביא למסקנה שהמדובר באיום מפיו.

בנוסף, ומשמצאתי כי אין המדובר באיום מבחינה לשונית ובהתאם למבחן האובייקטיבי אשר הותווה בפסיקה, אין בתחושתו הסובייקטיבית של הקובל כדי להביא למסקנה שהמדובר באיום.

סוף דבר – אני מורה על זיכוי הנאשם.