לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (שירותים מיוחדים) מיום 20.11.22, אשר דחתה את הערר שהגישה המערערת וקבעה כי היא אינה תלויה בעזרת הזולת.
המערערת הגישה ערר על קביעה זו אשר נדחה ביום 20.11.22.
הועדה הייתה מודעת למצבה ולמגבלותיה הרפואיות של המערערת, אלא שלא די בצב בריאותי לכשעצמו כדי לזכות בקיצבת שירותים מיוחדים, ובהתאם לפסיקה יש להעריך כל מקרה לגופו תוך בדיקת תיפקודו של המבוטח בבצוע פעולות היום יום.
בהתאם לתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978, הזכאות לקיצבת שירותים מיוחדים מותנית בכך שהנכה תלוי בעזרה רבה של הזולת ברוב שעות היממה, בבצוע רוב פעולות היומיום, הכוללות לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה וניידות עצמית בבית והקשור בהן, או שהוא זקוק להשגחה מתמדת.
בעיניין חובת ההנמקה של הועדה לעררים, הלכה פסוקה היא שהועדה היא גוף מעין שפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה כך שממנה ילמד לא רק רופא, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דיון (ארצי) 01-1356/מג לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, יז (1) 130).
...
באופן דומה, טענות המערערת לעניין האכילה והכנת המזון נדחות, באשר קביעות הוועדה מבוססות על טענות המערערת עצמה וניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הוועדה ביחס לתחומים אלו, המחייב את השבת עניינה של המערערת לפתחה בשנית.
אשר לטענת המערערת לפיה אושרה לה קצבת שירותים מיוחדים לפרק זמן של שנתיים ולפיכך יש להסיק מכך כי היא זכאית להמשך קצבה – הרי שאין בידי לקבל טענה זו. ועדה מדרג ראשון אשר התכנסה ביום 21.12.20 מצאה כי למערערת 20 נקודות ועל כך קבעה כי היא תלויה במידה רבה בעזרת הזולת באופן זמני עד ליום 31.07.22.
