מה ההבדל בין עבירות פנים לעבירות חוץ

כך, קובע סעיף 9(א) לחוק העונשין כי "תחולת דיני העונשין של ישראל, לרבות לענין עבירת-חוץ, אינה מסויגת על ידי דין זר או מעשה בית דין זר, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק". כפי שצויין בהכרעת הדין, המערער הועמד לדין כאן בשל עבירות פנים ועבירות חוץ, גם יחד, לאחר שניתן אישורו של היועץ המשפטי כנדרש על פי סעיף 9(ב) לחוק העונשין.

לעניין זה יפים גם הדברים שנאמרו ב- ע"פ 1484/10 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (22.10.2012): "על פי פסיקה עקבית לעניין בעילה, לשם ראשית חדירה לאיבר המין "די בקיומו של 'מגע' עם איבר המין של האישה, התחלת חדירה, ואין הכרח בחדירה של ממש אל תוך איבר המין של קרבן מעשה האינוס... הנזק הפסיכולוגי, הנגרם מהחדרה כפויה, אינו מבחין בין החדרה למחצה, לשליש או לרביע או לכזו אשר אינה משאירה סימנים" (השופט אילן בע"פ 9165/98http://www.nevo.co.il/links/psika/?link=עפ%209165/98 דסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ראשית חדירה מקיימת את יסוד הבעילה (ראו [ע"פ 2694/09](http://www.nevo.co.il/case/6244428) פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); [ע"פ 7082/09](http://www.nevo.co.il/case/694026) פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר מפי השופט הנדל "חדירה לאיבר המין של האישה ללא הסכמה, יהא היקפה אשר יהא, מהווה עבירת אינוס". אמנם ישנה אולי אי בהירות מסוימת, שכן ב[ע"פ 3599/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט](http://www.nevo.co.il/links/psika/?link=עפ%203599/04&Pvol=נט)(4) 119, 130 עולה מדברי השופט ג'ובראן, כי "מישוש איבר המין של האישה והאיזור הסמוך לו, ליטופו או נגיעות בו מהווים, 'מעשה מגונה' אם אלו נעשו לשם, גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים", וראו שם בעמ' 129, כי "'חדירה' משמעה חדירה לתוך הנרתיק או תחילת חדירה לתוכו". כשלעצמי נוטה אני לומר כי קשה מאוד לקבוע עובדתית לא אחת מה ההבדל - המועט בעליל - שבין נגיעה באיבר המין לבין ראשית חדירה, וסבורני כי ככל שהנגיעה היא בפתח איבר המין תוכל להחשב חדירה" (שם, פיסקה ד' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

...

גם דינה של טענה זו להידחות.

ראשית חדירה מקיימת את יסוד הבעילה (ראו [ע"פ 2694/09](http://www.nevo.co.il/case/6244428) פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); [ע"פ 7082/09](http://www.nevo.co.il/case/694026) פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר מפי השופט הנדל "חדירה לאיבר המין של האשה ללא הסכמה, יהא היקפה אשר יהא, מהוה עבירת אינוס". אמנם ישנה אולי אי בהירות מסוימת, שכן ב[ע"פ 3599/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט](http://www.nevo.co.il/links/psika/?link=עפ%203599/04&Pvol=נט)(4) 119, 130 עולה מדברי השופט ג'ובראן, כי "מישוש איבר המין של האשה והאזור הסמוך לו, ליטופו או נגיעות בו מהוים, 'מעשה מגונה' אם אלו נעשו לשם, גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים", וראו שם בעמ' 129, כי "'חדירה' משמעה חדירה לתוך הנרתיק או תחילת חדירה לתוכו". כשלעצמי נוטה אני לומר כי קשה מאוד לקבוע עובדתית לא אחת מה ההבדל - המועט בעליל - שבין נגיעה באיבר המין לבין ראשית חדירה, וסבורני כי ככל שהנגיעה היא בפתח איבר המין תוכל להיחשב חדירה" (שם, פיסקה ד' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

סיכומם של דברים, נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את שני הערעורים, ונותיר התוצאה על כנה הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

למען הנוחות אביא בשנית את תוכנו של סעיף 7(א) לחוק העונשין: "(א) "עבירת-פנים" - (1) עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל; (2) מעשה הכנה לעבור עבירה, נסיון, נסיון לשדל אחר, או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לישראל, ובילבד שהעבירה, כולה או מקצתה, הייתה אמורה להעשות בתוך שטח ישראל".

המסייע, בהבדל ממי שמואשם בנִסיון בלבד, נחשב לאחד מה"צדדים לעבירה", תחת סימן ב בפרק ה לחוק העונשין.

...

נוכח כל אלה, דין הטענה להדחות, לפחות בשלב זה. שנית, כספי המרמה (והמרמה כולה) נחשפו במקרה זה בשל פעילות של רשויות החקירה האמריקאיות.

סיכום נוכח כל האמור, ובכפוף לאמור בסעיפים 14 - 15 לעיל, אני דוחה את בקשת הנאשם להורות על ביטול כתב האישום, או סעיפים מתוכו.

נוכח הסכמת הצדדים לכך שההחלטה תשלח אליהם, אני מורה למזכירות לעשות כן. נקבע מועד לדיון לפי סעיף 144 לחסד"פ, וזאת ליום 21.5.18 בשעה 09:30.

בע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן על ידי השופט גולדבג, ביום 30.8.1998), נדונה ההבחנה בין עבירה רגעית לעבירה נמשכת.

גם אם על פניו, עבירת אי ניהול פנקסי חשבונות היא עבירה נמשכת, תחולתה מתחדשת, לכאורה, בתום כל שנת מס בו לא הוגשו הפנקסים כנדרש.

לפני כשנה וחצי הגשת דוחות על הכנסותיך לשנים 2007 ועד 2010 למס הכנסה בהם דיווחת על הכנסות של 24,000 ₪ לשנה, כיצד ביססת את ההכנסות הללו? היו הוצאות נוספות חוץ מההוצאות השוטפות כמו הוצאות לא צפויות של הרכב כמו צמיג שהתפוצץ או רדיאטור, הרכב ישן ולכן נגרמות הרבה הוצאות.

...

הנני מרשיע את הנאשם ב-6 עבירות של אי ניהול פנקסי חשבונות, לפי סעיף 216(5) לפקודת מס הכנסה.

הנני מרשיע את הנאשם ב-6 עבירות של מרמה או תחבולה לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו – 1975.

הנני מרשיע את הנאשם ב- 5 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה הנני מרשיע את הנאשם ב-4 עבירות לפי סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה.

למסקנה זו ניתן ביטוי גם בדיוני הכנסת בנוגע לתיקון מס' 9, במהלכם צוין כי "מה שעושה את ההבדל בין אזרח לבין תושב קבע זו הזכות שלו לבחור ולהבחר, בסופו של דבר. מה זה אומר הזכות לבחור ולהבחר? זה להיות שייך, להיות מזוהה, להיות רוכש אמונים למערכת שאני מזוהה אתה ולה אני בוחר ולה אני משויך" (דברי ח"כ אסתרינה טרטמן, פרוטוקול ישיבת ועדת הפנים מיום 26.12.2007, בעמ' 12).

הבחנה זו בין עילות החוק מעלה שאלה מורכבת – מה באשר למצבים שבהם מבוקש לשלול אזרחות ממי שביצע עבירה פלילית המהוה הפרת אמונים (מעשה טירור, ריגול חמור או בגידה), אך לא ניתן לנהל נגדו הליך פלילי, משום שהוא לא אותר בישראל, או יושב דרך קבע מחוץ לגבולות ישראל? סבורני כי במצב מעין זה, שבו המכשול לניהול הליך פלילי הוא דיוני ולא מהותי (העדר ראיות מספיקות), מוצדק לנקוט הליך מינהלי, חרף הקשיים הפרוצדוראליים הקיימים בו. הטעם לכך נעוץ בתכלית ביטול האזרחות במקרים אלו.

כך למשל בארה״ב, על מנת לבטל אזרחות עקב ביצוע עבירות ״פנים״ כגון בגידה, מרד, או שימוש בנשק נגד המדינה, נידרשת הרשעה, אך על מנת לבטל אזרחות עקב ביצוע מעשי ״חוץ״ כגון קבלת אזרחות זרה, הצהרת אמונים למדינה זרה או שירות צבאי בצבא זר – לא נידרשת הרשעה (ראו: ירון אונגר שלילת אזרחות עקב הפרת אמונים למדינה 9 (הכנסת, הלישכה המשפטית 2020)).

...

על יסוד דבריי אלה, סבורני כי ההסדר בתוצרתו הנוכחית אינו צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר.

לשיטתי, לאחר שמצאנו כי רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל אינו נותן משקל מספק לצורך להבטיח את יציבות מעמדו של אותו אדם, אין די בו כדי לצמצם במידה מספקת את הפגיעה המשמעותית שתיגרם למי שאזרחותו תבוטל מבלי שהוא בעל אזרחות נוספת.

על פי הרישא לסעיף 11(ב)(2), ביטול האזרחות מותנה בכך שלא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות, ובלשונו: "ובלבד שעקב ביטול האזרחות לא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות"; אלא שבהמשך ישיר לכך נאמר: "ואם יוותר חסר כל אזרחות כאמור – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל כפי שיורה שר הפנים". אני מסכימה עם הנשיאה כי גם אם ניתן לפרש "רישיון לישיבה בישראל" כמקנה אפשרות לשר הפנים ליתן לאדם שנותר חסר אזרחות, רישיון לישיבת ארעי – כעמדה שהציג השר, פירוש הוראת החוק באופן כזה היה מוביל למסקנה שההסדר אינו עומד במבחן המידתיות.

אישום 4 מייחס למשיב ביצוע עבירות מין בשתי קטינות מחוץ לשטח הכיתה, כאשר הוא התלווה אליהן כשיצאו מהכיתה לשירותים, נצמד לכל אחת מהן מאחור בעת שסייע להן כביכול לשטוף ידיים, הצמיד את איבר מינו לישבנן וחיכך אותו בהן.

צוין בגזר הדין כי המערערת עתרה לקביעת מיתחם ענישה הולם לכל אישום בנפרד, תוך הבחנה בין סוגי העבירות.

כמו כן הודגש כי המשיב טרם שילם את הפצוי שנפסק לנפגעות העבירה, דבר המחזק את המסקנה כי הוא טרם הפנים את חומרת מעשיו.

...

המשיב אף היה נכון לקבל טיפול לכל אורך הדרך ונפלו טעויות בתסקיר שירות המבחן שנערך בעניין זה. דיון והכרעה לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ושמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

אכן, יש מקום ליתן משקל לנתונים אלו, אולם סבורני כי באיזון הראוי בנסיבות המקרה לא ניתן משקל מספק לעקרון ההלימה, בשים לב לחומרת המעשים, למספר האירועים והקורבנות שספגו את מעשי המשיב, ולמעגלי הפגיעה הרבים שנוצרו כתוצאה מכך – בקרב משפחותיהן של נפגעות העבירה.

יצוין כי גם תסקיר מעודכן שהוגש לפנינו, מיום 6.10.2022, אינו משנה ממסקנה זו. לא מצאתי ממש בטענות בא-כוח המשיב בדבר "טעויות" שנפלו בהערכת שירות המבחן, מה גם שכפי שטענה המערערת, במידה רבה של צדק, אם היה המשיב חפץ בקבלת אחריות מלאה על אשר עולל לקטינות, ניתן היה לשער כי היה מזדרז לשלם את הפיצוי שהושת עליו.