מה ההבדל בין חזרה מאישום לבין זיכוי

"...כמו בשיטות משפט אחרות, גם בשיטתנו באה לידי ביטוי ברור לעניין פסיקת הוצאות ופיצויים ההבחנה בין זכוי מחמת הספק לבין זכוי מוחלט. במקרים של זכוי "טכני" או זכוי מחמת הספק הדיעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם.

הזיכוי במקרה דנן הוא תוצאה ישירה של השלב בו הודיעה המאשימה על חזרה מן האישום, לאחר שנמסרה כפירה והחלו להשמע הראיות.

...

מן הכלל אל הפרט העילה הראשונה "העדר יסוד לאשמה" - לאחר שבחנתי את חומר החקירה שעמד בפני התביעה כשהגישה את כתב האישום ואשר הוגש בעיקרו לעיוני, אינני מוצאת כי מתקיימת העילה למתן פיצוי בגין היעדר יסוד להאשמה.

אפילו בסיום הליך זה בזיכוי נחלקו הדעות ובסופו של דבר הורה בית המשפט על השבת 50% מן הסכום הקבוע בתקנות.

לאחר ששמעתי את הצדדים ושבתי ובחנתי את הטיעונים על רקע הפסיקה המנחה מצאתי שלא להיעתר לבקשה.

מהאמור בע"פ 4492/01 עולה כי זכוי בעקבות חזרה מאישום לאחר תשובה לאישום, הנו זכוי מוחלט, ולא זכוי מחמת הספק: "התביעה חזרה בה מן האישום לאחר שהמערער כבר השיב לאשמה. בהתאם לסעיף 94(א) – ובהעדר הסכמה לביטול כתב-האישום בהתאם לסעיף 94(ב) – היה על בית-המשפט לזכות את המערער, כפי שאמנם עשה, ואולם בהחלטתו לדחות את עתירת המערער לפצוי ושיפוי קבע בית-המשפט כי למעשה מדובר ב"זכוי מחמת הספק", ולקביעה זו אין בידי להסכים.

סמיכות זמנים זו מחזקת את כנות הבקשה ואת המסקנה כי אכן לא היתה הבנה של המערער לתוצאה של מתן הסכמתו על פי סעיף 94(ב) לחסד"פ. לעיתים יש בחלוף הזמן כדי להוות נימוק לדחיית בקשות, בין לחזרה מהודאה ובין לחזרה מהסכמה כזו או אחרת, אך במקרה זה מדובר דוקא בסמיכות זמנים המביאה למסקנה הפוכה.

בטרם ניתן פסק הדין, הודיעה המשיבה כי עמדת הגורמים הרלבאנטיים בלישכת התביעות הנה כי עילת סגירת התיק תהיה "מחוסר ראיות". דברים אלו אך מדגישים את ההבדל המהותי בין זכוי לבין ביטול האישום, על כל המשתמע מכך, כמפורט לעיל.

...

נאמר כבר עתה כי מצאנו שדין הערעור להתקבל משני טעמים מרכזיים, האחד הוא הספק בדבר התקיימות יסוד ההסכמה הנדרש לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ, והשני, הקשור בחלקו בנימוק הראשון, הינו ביצוע התהליך הדיוני של הצגת ההסכמה הנטענת ומתן ההחלטה, ללא נוכחות הנאשם.

איננו מוצאים מקום לאפשר הגשת הקלטה זו, הן לאור התוצאה, שכן הערעור מתקבל, וגם לגופו של עניין איננו סבורים כי יש מקום לקבלתה.

כאמור, משהמסקנה, של בית משפט קמא ושלנו, הינה לקיום אי הבנה, הרי שהדבר אינו מאפשר לקבוע קיומה של הסכמה.

אשר על כן, הערעור מתקבל, החלטות בית משפט השלום מיום 18.7.22 ומיום 19.4.21 מבוטלות.

כמצוות סע' 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הריני מיידע בזה כי מצאתי לזכות את הנאשמת, מחמת הספק, מן המיוחס לה בכתב האישום.

תמצית גירסתו היא, כי בעת שישן על ספה בסלון, הנאשמת דחפה שולחן וכתוצאה מכך, צלחת שהייתה עליו עפה אליו ופגעה בו. על גרסה זו חזר מספר פעמים, בנוסחים דומים שעיקרם הוא כי "בגלל הדחיפה של השולחן הצלחת באה אליי, נפלה ונשברה" (עמ' 19 שו' 6).

זאת ועוד, יש להבחין בין חשד כבד, המצדיק חקירה ולעיתים הגשת אישום, ולבין דיות ראיות, באיכות הנדרשת שיש בה די כדי ליצלוח את הרף שמעבר לספק סביר.

...

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי נפלו פגמים באופן גביית ההודעה.

התוצאה היא קיומה של אמרת חוץ, אשר הפן המפליל שבה אמנם קיים, ועם זאת הוא חסר ולאקוני.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, נותר בליבי ספק בדבר אשמת הנאשמת, שעל כן מצאתי לזכותה, מחמת הספק.

לגישתו, היה על בית המשפט להורות על שיחרורו לחלופת מעצר, שכן הוא היה משוחרר לחלופת מעצר במשך כחודש בטרם הוגש כתב האישום, ו-"מדובר בחלופה שבית משפט כבר נתן בה אמון ואף הוכיחה את עצמה". בדיון שנערך לפניי ביום 23.5.2023, חזר בא כוח העורר על טענותיו.

עוד טען בא כוח המשיבה כי המעשים המיוחסים לעורר ביחס לח"א הם חמורים יותר מהמעשים המיוחסים לעורר ביחס לא"ט ולא"א, באופן היוצר "שינוי מהותי" המצדיק את ההבדל שבין ההחלטה לשחרר את העורר בתחילת החקירה, לבין ההחלטה, שהתקבלה לאחר הגשת כתב האישום, אשר מורה על מעצרו עד לעריכת תסקיר.

יפים לעניין זה דבריו של השופט ג' קרא בבש"פ 2775/21 מדינת ישראל נ' פלוני (27.4.2021): "לא מצאתי ממש בטענת באת כוח המשיב כי יש לראות בעובדה שבשלבי החקירה המוקדמים שוחרר המשיב לחודש ימים, בטרם נעצר בשנית, נסיבה לזכותו. לדברי בא כוח העוררת, שלא נסתרו, בשלב בו שוחרר המשיב ידעו רשויות אכיפת החוק על נפגע אחד בלבד. המשיב נעצר בשנית, לאחר שהצטברו נגדו מספר עדויות נוספות בגין תקיפות מיניות. מצב דברים של ריבוי המתלוננים, אשר חשף גם פגיעות לאורך זמן ממושך, מעצים את מסוכנותו של המשיב" (שם, בפיסקה 18).

...

לאחר עיון בכתובים ושמיעת טיעוני באי כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

בענייננו, מצא בית המשפט קמא כי נסיבות המקרה דנן מתאימות להיכלל בגדרה של הקטגוריה השנייה שלעיל.

אשר על כן: הערר נדחה.

אשר לזכות ההיוועצות - הבהירה המאשימה כי אין חולק כי לא קיים רישום לגבי מתן זכות ההיוועצות, עם זאת המפקח העיד באופן שאינו משתמש לשתי פנים כי יידע את הנאשם בדבר זכות זו. לטענתה, ישנו הבדל בין זכרון של פרטים אותם אדם תופס כחשובים לאלה שאינם, ומשכך לא זכר המפקח פרטים כמו צבע הספה או בגדי הנאשם אך כן זכר את הפרטים הקשורים בבצוע תפקידו.

ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי בתיקים רבים בהם נעשה שימוש בטופס החקירה הישן, המאשימה חזרה מאישום, אך לא הציג כל אסמכתא לתמיכה בטענה זו. אמנם, המפקח העיד כי זוכר שיידע את הנאשם, במעמד החקירה, בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, כדבריו: "..אני לא זוכר ב-100 אחוז אלא 200 אחוז" (עמ' 15, ש' 16) ולכך מתווספת העובדה כי הנאשם חתם על חקירתו.

...

טענת המאשימה בסיכומיה לפיה "היה וב"כ הנאשם או בית המשפט רוצים לזמן את מר אבי שמואל מנהל מחלקת הפיקוח על הבניה, לשאול אותו אודות ההנחיות שנתן או לא נתן בתקופת הקורונה – מוזמן הוא לעשות זאת" דינה להידחות שכן יש בה להפוך את הנטלים הקבועים בדין.

סוף דבר ראשית, לא מצאתי לקבל את טענתו המקדמית של הנאשם לפיה בהעדר זכות אמיתית למתן מסירת גרסה טרם הגשת כתב אישום, דינו של האישום להתבטל.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהצטברות הפגמים שהתקיימו בתיק דנן – אי הדבקת התראה וזימון לחקירה טרם ביצוע החקירה, העדר מתן זכות היוועצות וחקירת הנאשם בביתו ללא צורך ענייני – אשר צירופם יחד, בנסיבותיו של תיק זה, מוביל למסקנה המתחייבת.

משכך ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועדויות העדים מטעמם, הגעתי למסקנה כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי ניתנה לנאשם, בהיותו חשוד, זכות היוועצות כנדרש ועל כן אני קובעת כי הודעת החשוד, ת/1, איננה קבילה ולפיכך אין בה כדי לשמש כראייה בהליך זה. המאשימה תודיע בתוך 14 יום האם עומדת על המשך ניהול ההליך.