מה הדין, למשל, במקרה שבו בת הזוג תטען כי בן זוגה הסתיר ממנה במשך שנים ארוכות דבר מה שחותר תחת השותפות הרגשית ביניהם, כדוגמת השתייכות לכת, חברות נפש עם אדם שנוא, או כל דבר אחר שבת הזוג רואה בו מעילה משמעותית – ואף ממושכת – באמון? האם במקרה כזה, חרף העובדה שבני הזוג חיים יחד במשך שנים ארוכות, מגדלים את ילדיהם בבית המשפחה וחולקים משק בית המתוחזק במאמץ משותף – יש באותה מעילה באמון, פסולה מוסרית ככל שתהיה, כדי לשלול את המאמץ המשותף שלהם ביחס לבית המגורים? אני סבורה כי התשובה לכך היא שלילית.
למעלה מן הצורך אוסיף, כי אפילו הייתי מצמצמת את מבטי לדינים החלים על חוזה עם תנאי מפסיק, שלשיטתי אינם מתאימים לענייננו, דומה שלא ניתן להיתעלם מהוראתו המפורשת של סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המורה כך:
"היה חוזה מותנה והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה, ואם תנאי מפסיק - מתבטלת ההתנאה".
אם כן, כאשר בפנינו תנאי מפסיק הרי שלאחר שחלף "זמן סביר מכריתת החוזה", ואם לא היתקיים התנאי המפסיק, מתבטלת ההתנאה.
למעשה, אפילו בנוגע לבני הזוג במקרה שלפנינו, לא מצאתי בפסק דינו של חברי כל טענה או אינדיקאציה קונקרטית לכך שביחסים ביניהם היתקיים תנאי מכללא מעין זה.
הכרה בתנאי מכללא של נאמנות מינית במסגרת דיני המתנה, נוגדת הילכות של בית משפט זה בדיני מתנה (ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205 (1989); ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154 (1990)).
...
לדעתי, מקרה זה איננו מגלה עילה להתערבות בגדרי עתירה לדיון נוסף ודין העתירה להידחות.
גם בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי הוכח שיתוף ספציפי בדירת בני הזוג.
גם מלומדי משפט הגיעו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין הגדול לא התיימר לקבוע ממצא עובדתי נקודתי, אלא מדובר בפסיקה הקובעת ברירת מחדל גורפת, שלפיה הענקת רכוש של בן-זוג לרעהו, מותנית בכך שמקבל המתנה ישמור על נאמנות מינית כלפי בן-זוגו עד לסיום הנישואין (שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 14, 28-17, 38-37 (2020) (להלן: ליפשיץ).
