מדיניות הענישה הראוי בעבירות נשק הצורך בהרתעה

ב"כ הנאשם הפנה בטיעוני לעונש לע"פ 5713/10 יהושע אקרמן נ' מדינת ישראל ולת"פ 2884-04-13 מדינת ישראל נ' דג'אני ואח', בהם הורשעו נאשמים בעבירות של החזקת נשק והושתו עליהם 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, וטען כי מבטאים הם את מדיניות הענישה הראויה.

סעיף 144 (א) קובע לאמור: "(א) הרוכש או המחזיק נשק בלא רשות על פי דין להחזקתו, דינו - מאסר שבע שנים". על הצורך בענישה מחמירה עמדה כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) בע"פ 1332/04 מדינת ישראל נ' יצחק רפאל פס ואח', תק-על 2004(2), 228 (להלן: "פרשת פס"): "מן הראוי שיהיה בעונש כדי להרתיע מנפיצות התופעה העבריינית של החזקה, נשיאה ושימוש בנשק חם מסוגים שונים. גם אם נכון הדבר כי עד כה רמת הענישה בעבירות של החזקת נשק אינה גבוהה, הרי שהמציאות השוררת היום בארץ - זמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עמו פוטנציאל להסלמה באלימות העבריינית והאידיאולוגית כאחד - מחייבים מתן ביטוי עונשי הולם והחמרה ברמת הענישה ... אם אכן נהגו בתי המשפט בסלחנות עד כה בעבירות נשק, ניתן לומר כי לא הרימו תרומה מספקת לעקירת התופעה של החזקה או נשיאה של נשק, שהתפשטה במקומותינו והתדרדרה לשימוש בו בידי גורמים המסכנים את שלומו וביטחונו של הציבור." סבורני כי זמינותם של מטעני החבלה (כפי שתואר בהכרעת הדין), הסיכון הרב הנשקף מהם והמציאות הביטחונית השוררת במחוזותינו, מחייבים הטלת ענישה מחמירה.

...

לאחר שנדרשתי למכלול השיקולים הרלוונטיים ובהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), אני קובע מתחם עונש הולם שהינו החל משנתיים ועד ל-5 שנות מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי וקנס.

אני סבור כי בעבירות נשק יש לתת משקל נכבד ומשמעותי לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות, וזאת על פני נסיבותיו האישיות של העבריין.

כך או אחרת, אתייחס במסגרת הענישה שאטיל על הנאשם גם בתקופה זו. אשר על כן הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 4 שנים בניכוי תקופת המעצר מיום 13.05.14 ועד ליום 17.07.14.

בגזר הדין, עמד בית המשפט על החומרה הרבה שבביצוע עבירות נשק; על הצורך בהרתעה אישית והרתעת הרבים; ועל האנטרס הצבורי שבמיגור עבירות אלו, אשר מובילות לפגיעה בשלום הציבור וביטחונו.

בפסיקת בית משפט זה הודגשה שוב ושוב החומרה היתרה שבעבירות נשק והצורך להלחם בתופעת הסחר הבלתי-חוקי בנשק; בתוך כך, הוצב בשנים האחרונות רף ענישה מחמיר כלפי מבצעי עבירות אלה (ראו: ע"פ 3793/20 מורייחי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 וההפניות שם (23.11.2020)).

במצב דברים זה, אין לומר כי העונש שנגזר על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה במקרים דומים, לבטח לא חריגה ניכרת באופן המצדיק התערבותנו בגזר הדין (השוו: ע"פ 4154/16 דהוד נ' מדינת ישראל (19.1.2017); ע"פ 315/20 ‏אבו טאה נ' מדינת ישראל (7.6.2020)).

...

המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות.

לאחר עיון בגזר הדין ושמיעת טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

סוף דבר, אנו דוחים את הערעור.

בית משפט זה שב פעם אחר פעם על חומרתן של עבירות הנשק, ועל הצורך בענישה הולמת ומרתיעה במקרים אלו נוכח הסיכון הרב הנשקף מהן (ע"פ 587/22 אבו נאעסה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (22.5.2022); ע"פ 6028/21 אטרש נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (15.5.2022)).

נוכח האמור, אין מקום להתערב בעונש אשר נגזר על המערער – העונש הולם את חומרת מעשיו; עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת; ומתחשב כראוי במכלול נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות.

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

אשר על כן, אני סבור כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי.

לאחר שסקר את מדיניות הענישה בעבירות שבהן הורשע המערער, ואת נסיבות ביצוע העבירות במקרה דנן, קבע בית המשפט את מיתחם הענישה על 7-4 שנות מאסר לריצוי בפועל.

בנוסף טוענת המדינה, כי נוכח כמות העבירות; התקופה התחומה שבה בוצעו; כמות כלי הנשק ואיכותם (לעניין תת המקלעים); פוטנציאל הנזק שטמון בעבירות מסוג זה; תסקיר שירות המבחן, שלפיו קיים סיכון ממשי להישנות העבירות על ידי המערער; והצורך בהרתעה בעבירות בנשק, לא היה מקום לגזור את עונשו של המערער בתחתית המיתחם.

אנו סבורים כי בכך חרג בית המשפט המחוזי ממדיניות הענישה הראויה וכי יש להחמיר בעונשו של המערער.

...

ואולם, אף אם מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי אכן הקל עם המערער (ואיני קובע מסמרות בגבולות מתחם הענישה שהיה על בית המשפט המחוזי לקבוע בנסיבות העניין), אני סבור כי היה מקום לתת משקל משמעותי יותר לצורך בהרתעה מפני ביצוע עבירות בנשק נוכח הנסיבות החמורות שמתוארות בכתב האישום המתוקן; וכי לא היה מקום לקבוע את עונשו של המערער בתחתית המתחם.

משכך, אני סבור כי האיזון שערך בית המשפט כשגזר את עונשו של המערער מעניק משקל יתר לשיקולים לקולה, ומקל עמו באופן חריג ביחס לנסיבות החמורות במקרה דנן ולצורך בהרתעה.

ערעור המדינה על קולת העונש מתקבל אפוא, ומאליו נדחה הערעור על חומרת העונש.

המאשימה הפניתה לתיקון החקיקה בנושא (והכוונה היא לסעיף 144(ז) לחוק העונשין; חוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה), התשפ"ב-2021), וטענה שהגם שהתיקון אינו חל על ענייננו, יש להביאו בחשבון לצורך קביעת מדיניות הענישה הראויה בעבירות נשק.

ראו למשל רע"פ 3619/21 אבו הלאל נ' מדינת ישראל (26.5.21): "החזקת נשק חם בידי מי שאינו מורשה לכך עלול להוביל לתוצאות הרות אסון, אשר יגבו מחירים כבדים בנפש ולפיכך הסיכון הפוטנציאלי הגלום בעבירת החזקת נשק הוא רב. על כן, העובדה כי לא נגרמה פגיעה בחיי אדם, אין בה כשלעצמה כדי להמעיט מהחומרה הטמונה בהחזקת נשק שלא כדין ומהסיכון שנוצר לבטחון הציבור. משכך, ראוי להטיל ענישה מוחשית אשר יש בה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים". "אין צורך להכביר במילים על אודות החומרה הנלווית לעבירות נשק. אין היום חולקין כי עבירות מסוג זה הפכו ל"מכת מדינה" של ממש .

...

מסקנה זו, בצירוף תחתיתו של מתחם הענישה, מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל לתקופה בלתי מבוטלת בגדרי המתחם שנקבע.

לא התעלמתי גם מההכרה ההולכת וגוברת בדבר ההשפעות השליליות של עונש המאסר (ראו בעניין זה דו"ח הועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, 2015 (המכונה "דו"ח ועדת דורנר")), ואולם אין מנוס במקרה זה מהטלת עונש מאסר וזאת בשל מהות העבירות ויתר הנסיבות שפורטו לעיל.

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 15.2.21 – 12.5.21.