ובענין עריית חדרה נגד זוהר (ע.א. 862/80), נקבע, שם, בעמ' 766:
"מטבע הדברים שגוף שילטוני יצטרך לקבוע לעצמו סדרי עדיפויות לאיתור המבנים המסוכנים ולטיפול בסיכונים שבהם. הוא יצטרך לקבוע מדיניות של בקרה, דיווח ופעילות בשטח. בכל אלה יש להיתחשב שעה שבוחנים, אם הגוף השלטוני נקט את כל האמצעים הדרושים אם לאו...".
(ההדגשה שלי – י.ג.)
אכן, בענין ע.א. 862/80 נדון עניינה של סככה מסוכנת בשפת הים, אך האמור שם מתאים בשינויים המחוייבים לחובת הטיפול של הרשות המקומית בעצים הנמצאים בדרך ציבורית, כפי שהיה בעניינינו.
(ההדגשה שלי – י.ג.)
ממשיך וכותב כב' השופט י. עמית, שם, בפסקה 37:
"היה על הערייה להציג את התמונה המלאה באשר למספר העובדים העוסקים בגיזום מתוך מחלקת הגינון, מה נהוג ברשויות מקומיות אחרות, כמה מנופים ומסורים חשמליים עומדים לרשות עובדי הגיזום, מה הנתח התקציבי מכלל תקציב הערייה, ולמצער, מה הנתח התקציבי שהקצתה הערייה לגיזום מכלל תקציב הגינון בעיר... ומה הסכום הנוסף שהיה נידרש לעירייה כדי לעקוב אחר עצים מסוכנים או איזורים מועדים לפורענות? לגבי כל אלו סתמה העיריה ולא הציגה נתונים".
עוד ציין כב' השופט י. עמית, שם, תוך איזכור ע.א. 73/86 שטרנברג נגד עריית בני ברק, פ"ד מ"ג (3) 343, בפסקה 38 של פסק דינו:
"הטלת אחריות על הערייה אין פירושה היתערבות בשקול הדעת שהיא מפעילה בעניינים שבסמכותה, שאז הבקורת על פעולתה תהיה מצומצמת. האחריות המוטלת על הערייה, נובעת מהדרך בה היא מפעילה את סמכויות הבצוע שלה, שאז הנטייה לבקורת על פעולתה של הרשות רחבה יותר".
בפסקה 40 של פסק דינו כותב כב' השופט י. עמית:
"עמדנו על כך, שסמכותה של הערייה לגבי עצים מסוכנים, מזכירה את סמכותה לגבי מבנים מסוכנים שבתחומה... הסמכות הסטאטוטורית מעניקה מעמד של שליטה ופקוח לעירייה, ואלו יוצרים תשתית ממנה ניתן להסיק את הצורך לצפות שאי שימוש רשלני בכוחות המוענקים לעירייה, עשוי לגרום נזק לאנשים המצויים בקרבת המבנים המסוכנים. מכאן חובת הערייה לנקוט באמצעי זהירות לגבי מבנים מסוכנים בתחומה, גם אם אלו נמצאים בשטח שאינו בבעלותה ובהחזקתה של הערייה...".
במקרה שבפנינו עולה מתוך עיון בפרוטוקול של בית משפט קמא, כי המשיבה לא הוכיחה, אף לכאורה, שהיא מילאה את החובה המוטלת עליה כרשות מקומית לגבי נוהל בקרה ובדיקה תקופתית, וטפול יזום על-ידי איש מיקצוע, או בפיקוחו, בכל הנוגע לעצים המצויים בתחום השטח הצבורי שלה, בשעה שהיה עליה לצפות כי נפילתוֹ של עץ עלולה לסכן עוברי אורח, הן בגין פגיעות גוף, והן בגין פגיעות רכוש.
כן מתייעצת המשיבה ומקבלת הוראות ואישורים מן הקק"ל בכל הקשור לתחזוקת העצים בשטחה הואיל ואין המועצה רשאית לגזום באופן ניכר או לכרות עצים בשטחה, וככל שיש בכך צורך, עליה לקבל את אישור הקרן הקיימת לישראל.
עוד הסתבר כי נוהל כזה קיים במקומות אחרים כגון אוניברסיטת תל אביב ועיריית תל אביב כפי שהעיד העד המומחה מטעם הנפגעת, אלא שבית משפט קמא קבע – משום מה – כי "נוהגו של העד ושל עריית תל אביב אינם ראיה לאמות מידה המקובלות על הכלל". לא הוכחו לבית משפט אמות מידה סותרות המקובלות על הכלל והנוהג עליו דיבר העד נראה סביר והולם.
...
בכתב התביעה טענה המערערת שעל האירוע נשוא הדיון חלות הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, מאחר ומלוא העובדות הנוגעות לנפילת העץ אינן ידועות לה. לטעמה, האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהמשיבה לא נקטה אמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה שהיא נקטה באמצעי זהירות כאלה.
משלא עלה בידי המשיבה לסתור אותה "חזקת החובה" שנדונה בפיסקה 32 לפסק דינו של השופט י' עמית בענין נפומניאשיץ, מן הטעמים שעליהם כבר עמדתי בהרחבה, המסקנה היא שהמשיבה נושאת בחבות בגין אירוע נפילת העץ ועליה לפצות את המערערת בתביעת השיבוב, וכך אני מחליט.
כעולה מכל האמור לעיל, סבורני שהוכחה רשלנותה של המשיבה.
המשיבה מצידה ויתרה על חקירתו של מצהיר זה.
לפיכך, אני סבור שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולחייב את המשיבה לשלם למערערת את סכום התביעה בסך 23,349 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד הפרעון המלא בפועל, ובתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק, ואגרת המשפט שהמערערת נשאה בה בבית משפט השלום.
