ראו בעיניין החומרה שיש לייחס לעובדה שהנאשם אזרח ישראלי את ע"פ 95/03 עבד אל אללה מעלואני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):
"עבד הוא אזרח ישראל, בוגר בית-ספר תיכון בישראל, וקשה להעלות על הדעת מקרה יותר קשה של בגידה במדינה (ההדגשה לא במקור – נ.ז.) שבה גדל והתחנך. בימים אלה, ימים של דם ואש, שומה עליהם על בתי-המשפט להעלות את תרומתם למלחמה בלתי מיתפשרת, מלחמת חורמה, באנשים המתכננים פיגועים שמטרתם לאבד חייהם של יהודים בישראל. עבד הוא אמנם איש צעיר לימים - כיום הוא כבן 21 - ואולם מעשיו הרעים העידו עליו כי ראוי הוא לעונש חמור...."
בעיניין זה נגזרו על הנאשם שמונה שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי בגין עבירות של מגע עם סוכן חוץ, מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת וקשירת קשר לרצח.
לא בחישוב מתמטי עסקינן, אך רק כדי להמחיש שנראה שלא בהכרח ניתן ללמוד גזירה שווה מהעונש שם על העונש הראוי כאן, אומר, כי במקרה שלנו הנאשם הורשע בעבירות של מגע עם סוכן זר (עונש מקסימלי בצד העבירה – 15 שנות מאסר), שבועה (עונש מקסימלי בצד העבירה- 7 שנות מאסר) וקשירת קשר לפשע (עונש מקסימלי בצד העבירה – 7 שנות מאסר), ובנסיבות אלה ברור שעל פי הסדר הטיעון העונש רחוק מאד וסמלי ביחס לגבול סמכותו של בית המשפט.
...
בחינת מעשיו של הנאשם, בנסיבותיו ביצועם ומידת אשמו של הנאשם, מובילה למסקנה כי העונש המוסכם במסגרת הסדר הטיעון הינו מקל, וכי מתחם הענישה לו טענה המאשימה נמוך יתר על המידה, גם אם אכן חלקו של הנאשם בקשירת הקשר לא היה מרכזי ופועלו לא הגיע לכדי מעשים של ממש.
גם כשאני שוקל את כל הנימוקים לקולא, כפי שפרטו ב"כ הצדדים וחזרה עליהם חברתי, כב' השופטת רז- לוי, מסקנתי היא, כי משקלם אינו רב יחסית לחומרת העבירות וצרכי ההרתעה.
עוד אני מוסיף, כי גם אם ניתן להסביר באמצעות הפסיקה הקיימת את הסדר הטיעון, אני סובר שיש להעלות את רף הענישה, אך בעיקר בשל ההלכה בנושא כיבוד הסדרי טיעון, לאחר התלבטות קשה ולמרות נטייתי, החלטתי שלא להמליץ לחברי לסטות מהסדר הטיעון.
אכן מקרה זה נראה לי חמור, ואלמלא הסדר הטיעון היה מקום להטיל על הנאשם עונש חמור יותר, אך לאור פסיקת בתי המשפט כאמור בחוות הדעת של חבריי, נראה לי שלא ניתן לקבוע כי הסדר הטיעון חורג ממתחם הסבירות בהתאם למקובל בפסיקה, ועל כן יש לאמץ אותו.
