כאשר אדם מגיש תביעה לגימלת סיעוד ועומד בתנאי הזכאות הבסיסיים, נבדקת יכולת התיפקוד שלו, במטרה לקבוע את תלותו בעזרה של צדדים שלישיים (מקרים בהם המבוטח בביטוח לאומי אינו נידרש לערוך מבחן תלות לא יילקח במקרה זו).
כאשר עסקינן בנכוי יחסי של גמלת הסיעוד, בשל כך שהנפגע קיבל גמלת סיעוד עובר לתאונה (למעט מקרים ספיצפיים שאינם מחייבים בדיקת תלות ולא רלוואנטיים לנדוננו), ידועות נקודות התלות עובר לתאונה ואלו שלאחר התאונה.
...
טענת התובעת ובנותיה כי כאבי התובעת החמירו עובר לתאונה אולם הדבר לא פגע בתפקודה (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 5) מקובלת עליי וראיתי לקבל את ההבחנה בין הכאבים ובין רמת התפקוד.
אף המומחה ערך את ההבחנה בין הכאבים מהם סבלה התובעת במנותק מהתאונה לרמת התפקוד שלה, וכאמור הבחנה זו מקובלת עליי ("תפקוד נמדד בתוצאות, האם אתה מסוגל לעשות את הדברים ללא עזרה, להתלבש, להתרחץ, לשלוט בסוגרים וללכת. אם אתה יכול או לא יכול בהפסקות לא משנה את העובדה שאתה עצמאי, אלו ההגדרות של עולם השיקום ועולם הגריאטריה", עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 21-19).
אלא, שבשל כך שאין מקום להסתמך על קביעת מעריך סיעודי שאינו רופא, ומתוך האפשרות לפיה המוסד לביטוח לאומי יצרף חוות דעת של רופא שיעריך את הניכוי לפי השיטה שפורטה כאן, סבורני כי יש לבצע את הניכוי על פי ערכי תוספת עלות העזרה בפועל, ולא על פי תוספת נקודות התלות.
סיכומו של דבר, נזקיה של התובעת כתוצאה מהתאונה עומדים על הסכומים הבאים:
כאב וסבל – 70,958 ₪;
הוצאות (עבר ועתיד) – 10,000 ₪;
עזרת הזולת – 642,689 ₪, בצירוף הצמדה וריבית מאמצע התקופה ביחס לתקופת העבר.
