מבחן התנהגות בלתי סבירה בדיני נזיקין

בית המשפט העליון, (מפי השופט לוי ובהסכמת המשנה לנשיאה ריבלין, בנגוד לדעתה של השופטת פרוקצ'יה), דחה את ערעור המדינה, קיבל בחלקו את ערעור המערער, ופסק כי: התרשלות היא היתנהגות בלתי-סבירה, המושתתת על יסוד פיזי וּמרַכִיב נורמאטיבי ועובדתי כאחד, לאורו נקבעת מידת סבירות המעשה/המחדל.

בדיני הנזיקין מגלם כל אחד משלושה מבחנים מצטברים אלה: מבחן הקשר הרציונאלי, מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה ומבחן היחסיות, את היחס בין הנזק לעלות מניעתו.

...

התוצאה היא שראיתי להעדיף במקרה זה את חוות דעתו של ד"ר אבידן אשר הולמת את המצב בשטח והתמותה הספורדית של העצים וכן הולמת את חוות הדעת של מומחה בית המשפט שנתן חוות דעת על הנזק.

התוצאה היא שניתן לקבוע שהנזק למטע נגרם כתוצאה מנטיעתו בקרקע שאינה מתאימה כפי שנטען על ידי מומחה הנתבעים ולפיכך דין התביעה בגין מטע האפרסמונים להידחות.

התביעה שהגישו התובעים 2-3 נדחית אפוא וכן נמחקות ההודעות לצד שלישי.

..השופטת א' חיות (כתוארה אז) הבהירה זאת במילים הבאות: "אכן, בית-משפט זה הכיר בקיומה של חובת זהירות שחב בעל-דין כלפי יריבו בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שפוטי [...] דברים אלה בפרשת סחר ושירותי ים מתייחסים לשימוש בלתי ראוי שנעשה במכשיר העיקול הזמני, וניתן ליישמם גם באשר לפעולות אחרות שנקט בעל-דין במהלך היתדיינות משפטית. אולם ברי כי גם אם עשויה לעמוד לבעל-דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שפוטי – התרשלות שגרמה לו נזק – הרי שלא בנקל יטיל בית-המשפט אחריות שכזו, ובדרך-כלל תדרש הוכחת היתנהגות שאינה בתום-לב, היתנהגות שיש עימה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט [...] למותר לציין כי יש צורך בהכרעה ברורה לגבי התקיימותם של יסודות עוולת הרשלנות, ובכלל זה קיומה של חובת זהירות, היתנהגות בלתי סבירה המפירה את החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק". בעיניין אלכסנדר אורן עמד בית המשפט העליון גם על כוחה של עוולת הרשלנות, שיש להטיל על בעל דין כלפי יריבו בהליך משפטי: "לאחריות בגין התרשלות כלפי בעל דין יריב, מאידך, יש מתוה צר מאד. אחריות זו מוטלת על בעל דין אשר פוגע באנטרס של יריבו על ידי הפרתה של חובת זהירות שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים. יחסים כאמור נוצרים מכוח הוראת דין או, לחלופין, בהתבסס על הבטחה או על מצג שבעל הדין הפוגע נתן לנפגע כדי ליצור אצלו הסתמכות. מדובר איפוא באחריות נזיקית אשר נטועה, רובה ככולה, במשפט הפרטי ומטרתה היא השגת הצדק המתקן בין הנפגע לפוגע. כפי שנאמר לא אחת בפסיקתנו, בהטלת אחריות כאמור יש להקפיד על כלליה כדי לא ליצור אפקט מצנן אצל מתדיינים המבקשים למצות את זכויותיהם בתום לב ובדרך ארץ". (פיסקה 48 לפסק הדין ; הדגשה הוספה - ש.נ.).

אשר למשמעות המונח "יחסים מיוחדים", בספרו של ישראל גלעד, "דיני נזיקין – גבולות האחריות", כרך ב' 821-822 (2012) נאמר כדלהלן: "אמצעי חשוב אחר להגבלת האחריות הוא דרישת היחסים המיוחדים (special relations). תנאי זה מגביל את האחריות למצבים שבהם קיימת זיקה מיוחדת בין המזיק לניזוק בהנתן מאפייניהם ומעמדם זה מול זה. זהו למעשה ביטוי אחר של דרישת הקרבה (proximity) בין המזיק לניזוק – כאשר הצדדים קרובים זה לזה קיימים ביניהם יחסים מיוחדים ולהפך. היחסים המיוחדים יכול שיהיו יחסים משפטיים (כיחסים חוזיים ויחסי נאמנות), יחסי קרבה משפחתית או קשרים אישיים, יחסים של תלות ושליטה ועוד. גם יחסים שמקורם במצג והסתמכות או בקבלת אחריות יכול שייחשבו ליחסים מיוחדים. ואכן, שלושת התנאים – יחסים מיוחדים, הסתמכות ראויה וקבלת האחריות – כרוכים לעתים זה בזה ומשפיעים זה על זה: יחסים מיוחדים יכולים ליצור הסתמכות סבירה וקבלת אחריות אך גם להווצר על ידיהם. עם זאת כל אחד משלושת תנאי ה"שילוש" עומד בפני עצמו: ייתכנו יחסים מיוחדים ללא הסתמכות או קבלת אחריות והפוכו של דבר".

בעניינינו, התובעים לא בחרו בחלופה זו, ולא עתרו בגדריו של ההליך הקודם לפסיקת הוצאות, בנימוק שהבקשה היתה קנטרנית, כאמור בסעיף 9 לחוק, שהוא המסגרת הדיונית המתאימה לבחינת טענותיהם אלו.

...

סבורני כי הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נכנס לגדר הוראת סעיף 60 לפקודה, ובהקשר זה אין עוולת הנגישה חלה על הליכים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, מאחר והחוק הנ"ל אינו מגדיר "הטרדה מאיימת" כעבירה פלילית, ואף לא כעוולה אזרחית, והוא מתמצה במתן סעד אזרחי לקורבן/הנפגע (ראו: החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ, מבית המשפט העליון, לפיה הליך הטרדה מאיימת הוא הליך אזרחי, וזאת בנוגע לסיווגו של ההליך במסגרת בקשה לפטור מאגרה; רע"א 1282/06 קריספי נ' אבוטבול (07.06.2006)).

על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי פעולות הנתבעים נעשו בזדון ובמטרה להזיק, ברם התובעים לא עמדו בנטל זה. סיכומה של פרק זה - התובעים לא הוכיחו כי התקיימו יסודות עוולת הנגישה, הן ביחס להגשת התלונה במשטרה והן ביחס להליך ההטרדה, ולכן דינו של חלק זה בתביעה להידחות.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה נדחית בזה.

כך, למשל, "האשם התורם האופייני לדיני הנזיקין מתבטא בהתנהגות בלתי-סבירה של אדם בשמירת ענייניו, התורמת באופן ישיר לנזקיו" (אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 127 (תשנ"ז)).

ועדיין, גם בתחום דיני החוזים הבחינה, אם קם אשם תורם אם לאו, היא בהתאם לאמת המידה של היתנהלות ראויה.

...

התוצאה התביעה מתקבלת בכל הנוגע לעלויות פינוי הקרקע, ונדחית בכל הנוגע לרכיב אובדן דמי השכירות.

הודעת הצד השלישי שהגישה הנתבעת נדחית.

על רקע זה, ובשים לב לחלקו המצומצם יותר של הצד השלישי בהתדיינות, אני קובע כי על הנתבעת לשאת בהוצאות שכ"ט ב"כ הצד השלישי בסך 350,000 ₪ בתוספת מע"מ. ובנוסף בהוצ' הצד השלישי בסך 12,000 ₪ בשים לב לצורך של שלושת המצהירים מטעמו ללמוד את החומרים הרבים.

כך, למשל, "האשם התורם האופייני לדיני הנזיקין מתבטא בהתנהגות בלתי-סבירה של אדם בשמירת ענייניו, התורמת באופן ישיר לנזקיו" (אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 127 (תשנ"ז)).

ועדיין, גם בתחום דיני החוזים הבחינה, אם קם אשם תורם אם לאו, היא בהתאם לאמת המידה של היתנהלות ראויה.

...

התוצאה התביעה מתקבלת בכל הנוגע לעלויות פינוי הקרקע, ונדחית בכל הנוגע לרכיב אובדן דמי השכירות.

הודעת הצד השלישי שהגישה הנתבעת נדחית.

על רקע זה, ובשים לב לחלקו המצומצם יותר של הצד השלישי בהתדיינות, אני קובע כי על הנתבעת לשאת בהוצאות שכ"ט ב"כ הצד השלישי בסך 350,000 ₪ בתוספת מע"מ. ובנוסף בהוצ' הצד השלישי בסך 12,000 ₪ בשים לב לצורך של שלושת המצהירים מטעמו ללמוד את החומרים הרבים.

משמעות הדבר היא שהנתבע יצר בהתנהגותו סיכון בלתי-סביר, אך הסיכון לא היתממש לכדי גרימת נזק (או נזק צפוי) לתובע.

דיני הנזיקין אינם מטילים אחריות בגין "התרשלות באויר" (או "חובת זהירות באויר"), שכן התכליות של דיני הנזיקין – צדק מתקן ויצירת תמריצים יעילים – אינן תומכות בהטלת אחריות כזו (Pollock טבע את המכתם "Negligence in the air, so to speak, will not do" – ראו Frederick Pollock, The Law of Torts 455 (11th ed., 1920); לגישה התומכת בהטלת אחריות בגין יצירת סיכון גרידא, ללא תלות בגרימת נזק, ראו Christopher H. Schroeder, "Corrective Justice and Liability for Increasing Risks", 37 UCLA L. Rev.

כך למשל, היתייחסות לסיכונים שלא היתממשו במקרה הקונקרטי עשויה להיות רצויה מבחינה ערכית, חינוכית ותמריצית, אף אם התוצאה הסופית היא שלא קמה אחריות נזיקית (לפיתוח הרעיון שלפיו מבנה עוולת הרשלנות מאפשר לבתי המשפט לייצר אמירות נורמאטיביות בעלות ערך, אף במקרים שבהם המסקנה בתיק הקונקרטי היא של העדר חבות, ראו גיא שני ואמיר שמואלי "משרתם של שני אדונים? מבחן הצפיות בעוולת הרשלנות: בין עלויות מידע לבין שקולי מדיניות" עיוני משפט לד(1) 141, 170-164 (2011); להלן: שני ושמואלי, משרתם של שני אדונים).

כידוע, בדיקת קיומו של קשר סיבתי עובדתי נעשית בדרך-כלל באמצעות "מבחן האלמלא". על-מנת לקבוע אם מיתקיים קשר סיבתי עובדתי בין היתנהגות עוולתית לבין נזק, יש לשאול אם הנזק היה נגרם גם אילמלא ההיתנהגות.

...

יש לציין, כי אבן קיסר הבהירה בהסכם הפשרה גופו, וכן בדיון לפניי, כי הסכמתה לסיום ההליך מול הנפגע בפשרה נבעה ממגוון שיקולים (בהם שיקולים אנושיים), וכי היא עומדת על כל טענותיה בדבר היעדר חבות בנסיבות המקרה, ומבקשת לבררן במסגרת תביעת המוסד לביטוח לאומי (ראו גם החלטתי בפרוטוקול מיום 22.12.2022).

בענייננו, מצאתי גם אני למקד את הדיון בסוגיית הקשר הסיבתי, ולא להאריך בדברים בכל הנוגע ליסוד ההתרשלות (דומני שאין ספק בדבר קיומה של חובת זהירות של אבן קיסר כלפי מעבדי המשטחים שהיא מייצרת, ואין בידי לקבל את טענות הנתבעת שנועדו להדוף את מלוא החובות הקשורות לאזהרה ולהתגוננות מפני מחלת הסיליקוזיס אל כתפי המעסיקים והמדינה).

בדומה, גם לא מצאתי להיזקק לטענות נוספות שהעלתה הנתבעת, ובכלל זה לגבי תחולתו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ג-1963, שעניינו מצבים שבהם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". סוף דבר תביעת רשלנות המושתתת על טיעון בדבר הפרה של חובת היידוע, האזהרה וההדרכה, תלויה – לשם הצלחתה – בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה האמורה לבין התממשות הסיכון.

המסקנה שאליה הגעתי, לאחר שהאבק שקע והתמונה התבהרה, היא שבנסיבות הספציפיות של המקרה לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש לכינון האחריות הנזיקית.

לפיכך, דין תביעתו של המוסד לביטוח לאומי – להידחות.