לשכת עורכי הדין מסרבת לרשום מתמחים ועורכי דין בעלי הרשעה פלילית

מבוא לפניי עתירה מנהלית המכוונת נגד החלטתה של לישכת עורכי הדין בישראל (להלן: "הלישכה") מיום 19.9.2017 לעכב את רשומו של העותר כמתמחה, מחמת הרשעתו בפלילים בשנת 2006, וזאת עד למועד מחיקתה של ההרשעה בשנת 2023, אלא אם ימציא העותר ללשכה עוד קודם לכן מסמכים הנוגעים לנסיבות ההרשעה.

לצד סעיף 5 לחוק המירשם, ישנם סעיפים נוספים הקובעים מי מוסמך לקבל מידע מן המירשם, לרבות סעיף 6 לחוק, שעניינו במסירת מידע לשם פעולה, אשר קובע: "מי שהוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רשיון, היתר, זכות עיסוק או זכות אחרת (להלן - זכות), ולשם כך הוא רשאי על פי אותו חיקוק להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, של בעל הזכות או של אדם אחר הנוגע בדבר, תימסור לו המישטרה מידע מן המירשם על כל אחד מאלה אם הוא הסכים לכך." סעיף 14 לחוק דן בהרשעות שהתיישנו, וקובע כי לא יימסר מידע לפי סעיפים 6- 9 אם עברו מיום ההרשעה פרקי זמן מסויימים, כקבוע בסעיף, המהוים את תקופת ההתיישנות ביחס לאותן עבירות.

ואכן, בעל"ע 10320/02 בולוס נ' לישכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 695, 703 (9.6.2004), נפסק כי: "ודוק, הסמכות המסורה ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה או שלא לקבלו כחבר הלישכה, יכול שתופעל גם על דרך של 'סרוב לשעה' באופן המונע את הרישום להתמחות או את הקבלה לחברות בלישכה לפרק זמן קצוב בלבד, ולאו דוקא לצמיתות ...". אשר על כן, העתירה נדחית.

...

מאידך, ככל שידבוק בסרובו למסור את המסמכים הללו, לא יהיה מנוס מן המסקנה כי גרסתו בדבר נסיבות הרשעתו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות העובדתית, ואזיי יהא על העותר להמתין עד למחיקת הרשעתו, שצפוייה להתרחש ביום 26.3.2024, בטרם יוכל להרשם כמתמחה.

ואכן, בעל"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 695, 703 (9.6.2004), נפסק כי: "ודוק, הסמכות המסורה ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה או שלא לקבלו כחבר הלשכה, יכול שתופעל גם על דרך של 'סירוב לשעה' באופן המונע את הרישום להתמחות או את הקבלה לחברות בלשכה לפרק זמן קצוב בלבד, ולאו דווקא לצמיתות ...". אשר על כן, העתירה נדחית.

העותר ישלם את הוצאות העתירה בסך של 10,000 ₪.

הינה כי כן, האמצעים המנהליים הקבועים בסעיף 27 ובסעיף 44 לחוק נועדו לאפשר ללשכה, באמצעות הועד המרכזי, לסנן ולנפות את המועמדים אשר היתנהגותם מעידה עליהם כי לא ניחנו בתכונות הדרושות ועל כן אינם מתאימים ואינם ראויים לשמש עורכי דין, כבר בתחנות הסף של הרישום להתמחות וקבלה ללשכה (על היחס בין הוראות סעיף 27 לבין הוראות סעיף 44 לחוק ראו עניין עצמון, עמ' 59; עע"ם 4408/07 לישכת עורכי הדין בישראל נ' צ'רלי אבו סאלם, בפיסקה 5 (2008, להלן: עניין אבו סאלם)).

בית המשפט העליון קבע, כי בקבלת החלטה זו על הלישכה להתבסס על כל הראיות המינהליות הרלבנטיות המונחות לפניה, ועוד קבע, ביחס למקרה הנידון לפניו, כי אין מניעה שממצאים שנקבעו בהליך אזרחי – המייחסים למשיב מעשים חמורים וממושכים של גניבה ורמייה – ישמשו ראיה מינהלית רלבאנטית ובעלת משקל הולם לצורך קבלת החלטת הועד המרכזי של לישכת עורכי הדין, בדבר הסרוב הזמני לבקשתו של המשיב להיתקבל כחבר בלישכה, ובלשונו (עניין שגיא, פסקה 14, מפי כב' השופט ע' פוגלמן): "כאמור, חוק לישכת עורכי הדין מאפשר ללשכה לסרב לקבל מועמד כחבר בה משני טעמים נפרדים: הראשון, המנוי בסעיף 44(א)(1) – כי המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה קלון; והשני, המנוי בסעיף 44(א)(2) – כי נתגלו ללשכה עובדות אחרות שבעטיין סבורה היא כי הוא אינו ראוי לשמש עורך דין. בעניינינו, החלטת הועד המרכזי נסמכת על הטעם השני שכן היא אינה מבוססת על הרשעה בעבירה פלילית אלא, בין היתר על הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק דינו האזרחי של בית המשפט המחוזי בחיפה. לטעמי, על אף שנקבעו בהליך אזרחי, אין מניעה כי ממצאים אלה ישמשו ראיה מינהלית רלבאנטית ובעלת משקל הולם לצורך קבלת החלטה בדבר הסרוב הזמני לבקשתו של המשיב להיתקבל כחבר בלישכה. זאת משלשונו של סעיף 44(א)(2) – במובחן מזו של סעיף 44(א)(1) – וכן תכליתו בדבר שמירה על טוהר המיקצוע, מלמדות כי ניתן לראות בממצאים שקבע בית משפט בהליך אזרחי "עובדות אחרות" שעליהן יכולה הלישכה להסתמך.

...

בעתירה המונחת לפני טוען העותר, כי על הלשכה להיעתר לבקשתו לחידוש חברותו בלשכה, וזאת ללא קיום ישיבת שימוע מכל סוג שהוא.

המשיב חויב להחזיר לקופת הכינוס סכום של יותר מארבעה מיליוני ש"ח. על רקע האמור, סירבה הלשכה לקבל את המשיב כחבר בלשכת עורכי הדין.

סוף דבר לא מצאתי כי נפל כל פגם באופן שבו טופלה בקשתו של העותר לשוב לשורות הלשכה.

אשר על כן, העתירה נדחית.

חברותם של עו"ד שהופכים להיות חייבים מוגבלים באמצעים אינה נשללת לפי חוק, וסעיף 44 (א) לחוק לישכת עורכי הדין,תשכ"א-1961 (להלן "החוק"), הקובע את התנאים שבהתקיימם רשאית הלישכה שלא לקבל מועמד כחבר הלישכה, מציב "רף חסימה גבוה" – הרשעה בפלילית בעבירה פלילית שיש בה בנסיבות העניין משום קלון (ס' 44(א)(1) לחוק) או "אם נתגלו עובדות אחרות" (ס' 44(א)(2) לחוק) שפורשו בפסיקה כהתנהגות שוות ערך לעבירה בת קלון, פסולה מבחינה מוסרת ואתית, מה שלא מיתקיים בעניינינו.

החוק, על מטרה חשובה זו, הוכר בפסיקתו של בית המשפט העליון כחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראויה, ובלשונו של כב' הנשיא א' ברק בבג"ץ 2334/02 שטנגר נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נח(1) 786, 795 (2003): "חוק הקובע פקוח ובקרה על אופן הגשמתם של שירותי המשפט, והנועד להבטיח כי רק אנשים הראויים לכך יוכלו לתת שירותים חשובים אלה, הנו חוק ההולם את ערכיה של ישראל והנועד לתכלית ראויה." לצורך השמירה על רמתו וטהרו של מיקצוע עריכת הדין, נתונה בידי הלישכה הסמכות לסרב לקבל לשורותיה חבר על אף כשירותו.

הוראה דומה קיימת גם בסעיף 27 לחוק לישכת עורכי הדין, המתיר ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה (לאחר שימוע) "אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלישכה שהמועמד אינו ראוי לשמש כעורך דין" (ראו בהרחבה בפסק דינה של חברתי השופטת מ. אגמון גונן, עת"מ (ת"א) 48693-12-15, מאיר יודסין נ' הועד המרכזי של לישכת עורכי הדין בישראל, מיום 15.1.2017, פורסם בנבו) אין מחלוקת כי עת דנה המשיבה, בועדת ההיתמחות הארצית, בבקשת המבקש להיתקבל כחבר הלישכה, על אף היותו חייב מוגבל באמצעים, טרם גיבש הועד המרכזי במשיבה עמדתו בסוגיה כללית זו של קבלת חברים לשורותיה שהם חייבים מוגבלים באמצעים, על כל ההשלכות הנובעות מכך.

לא נעלמו מעיניי טענות העותר, שנטענו בשפה רפה במסגרת עתירתו וביתר הרחבה בעל-פה במסגרת הדיון בעתירה, לפיהן התחייבותו למשיבה מיום 2.2.16 ניתנה תחת "כפייה"; כתוצאה מ"הטעייה" וכי מכל מקום ההיתחייבות אינה טומנת בחובה דרישה לפיה רק במקרה של "שינוי נסיבות" יהא רשאי הוא לשוב ולפנות למשיבה בבקשה לקבלת היתר לסטות מהמגבלות אותן נטל על עצמו, במסגרת התחייבותו.

...

לפיכך טוען העותר, כי "למעשה מלכתחילה לא היה מקום להתנות את קבלת העותר כחבר בלשכה ולא להעמידו בפני התחייבות שאינה סבירה באופן קיצוני אשר מתירה את כניסתו ללשכה אך כשכיר בלבד כאילו המדובר בעבריין מורשע אשר צריך להתייצב בפני קצין מבחן ובכך פעלה הלשכה בחוסר סמכות ובחוסר סבירות קיצונית" (ס' 29 לעתירה).

החלטת המשיבה שלא לאפשר לעותר להתנער מהתחייבותו כלפיה, ובכך לאפשר לו ליהנות מפירות אותה התחייבות (כחבר בלשכה) מבלי שייאלץ לשאת בסיכון שעתירתו כלפי אי קבלתו כחבר לשכה הייתה נדחית - היא החלטה מידתית, הוגנת וסבירה בעיני, מה גם שאין דבר המונע מהעותר כיום לבוא ולתקוף את מדיניות המשיבה בנוגע לקבלת חייבים מוגבלים באמצעים לשורותיה, ובלבד שישיב את מה שקיבל כתוצאה מאותה התחייבות שנתן ובעקבותיה התקבל כחבר לשכה.

סוף דבר משלא מצאתי כי החלטת המשיבה נושא העתירה חורגת ממתחם הסבירות או שיש בה, בנסיבות שפורטו לעיל, משום פגיעה שאינה מידתית בעותר, ממילא אין מקום שאחליף את שיקול דעתה של המשיבה, כרשות מנהלית מקצועית, בשיקול דעתי (ראו על"א 8856/00 מוחמד אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נו (1) 258, 264; והשוו בג"ץ 2533/07 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא (3)46, 57-58).

העתירה נדחית, אפוא.

הלישכה החליטה להתיר לעותר להתמחות, אולם זאת – בלא שיהא בכך משום אישור שיוכל להבחן בבחינות ההסמכה או לקבל רישיון עריכת דין ועניינו יידון לקראת תום התמחותו בהתאם להתפתחויות בו (מכתב הלישכה מיום 19.4.15, נספח ב' לכתב התשובה).

חוסר הסבירות נובע ראשית מכך שההחלטה פוגעת בחזקת החפות של העותר, במיוחד בשים לב לכך שאין בנמצא החלטה להעמיד את העותר לדין בגין העבירה המיוחסת לו וכן בהיתחשב בעברו הנקי של העותר; שנית, עסקינן בפגיעה בחופש העיסוק, באופן בלתי מידתי ומעל לנדרש; שלישית, ההחלטה פוגעת בעיקרון ההסתמכות של העותר על הסכמת הלישכה לרשום אותו כמתמחה ולאפשר לו להתמחות.

הלישכה סבורה כי אם החשדות נגד העותר יתבררו כנכונים והוא יורשע בדינו, קרוב לוודאי שהרשעתו תהא בעבירה שיש עמה קלון, שכן עבירת אלימות מצד עו"ד היא עבירה הנושאת בדרך כלל קלון בכנפיה (על"ע 11744/04 זיו נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין, ניתן ביום 8.8.05, פורסם במאגר נבו).

הלישכה ביקשה לסמוך בין היתר על פסק הדין בעע"מ 1758/10 לישכת עורכי הדין בישראל נ' שגיא, ניתן ביום 15.8.11, פורסם במאגר נבו, ככזה התומך בעמדתה, שכן לשיטתה, דובר בו "בחקירה בלבד, שבנקודת הזמן בה נדונה בקשתו התמשכה כבר לכל הפחות 3 שנים מבלי שהוחלט להגיש כתב אישום. למרות זאת, אישר בית המשפט העליון את החלטת הלישכה לסרב לשעה עד לתום ההליכים הפליליים נגדו" (סעיף 51 לכתב התשובה).

הלישכה התירה לעותר להתחיל בהתמחות (ללא הסתמכות, ומכאן שלא ניתנה לעותר הבטחה שלטונית כלשהיא) ולהבחן בכתב ובעל-פה. הלה עבר את שתי הבחינות בהצלחה.

...

אני סבור כי יהא זה בלתי סביר לצפות מן המבקש להמשיך ולהמתין עד שיבוא אליהו.

במצב הדברים הראשון – דומה כי אין מנוס מהמתנה לסיום ההליך הפלילי (ולמצער: לסיום שלב ראיות התביעה במסגרתו) ורק אז ניתן יהיה לדון בבקשה לקבלה לחברות בלשכה, גם אם ניהול ההליך הפלילי מתארך; במצב הדברים השני – ככל שמתרחקת נקודת הזמן שבה נבחנת הבקשה מן המועד שבו נחקר המועמד במשטרה, כך גובר המשקל היחסי שיש ליתן לזכות החוקתית לחופש עיסוק ובכל הכבוד לאינטרס השמירה על טוהר המקצוע, הרי שזוהרו מתעמעם קמעא וחוסה בצל הזכות לחופש העיסוק.

דין העתירה להתקבל וכך אני מורה.

ראיות לעונש בהיעדר המלצה לביטול ההרשעה, זומנה להעיד מטעם ההגנה עו"ד דבבורה אביטבול, חברת לשכות עורכי הדין בישראל ובצרפת, בעלת תואר דוקטור למשפט בנלאומי בפריז, ומתמחה בסוגיות הקשורות לדיני אזרחות.

בעקבות פנייתה, התקבלה תשובת ראש מחלקת הצהרות האזרחות (נ/7), שאת עיקריה אביא כלשונה (בתירגום של עו"ד אביטבול): "...הריני להודיעך כי בהחלת סעיף 21-27 לקודקס האזרחי, עונש מאסר של לפחות 6 חודשים, ללא מאסר על תנאי, אם נגזר הדין בצרפת או בחו"ל, מהוה מיכשול לרכישת האזרחות הצרפתית, אם הוא רשום בתיק הפלילי של המבקש, ללא קשר להליך (הצהרה לשם קבלת אזרחות או צו היתאזרחות). יוצאים מכלל זה אך ורק מעשים שאין בצדם עונש בצרפת. אין זה המקרה עבור סחר בסמים.

בעיניין זה יש להפנות אף לדבריה של עו"ד אביטבול לפיהם אין כל טעם לפנות בבקשת אזרחות כאשר הפונה הנו בעל הרשעה פלילית בעבירת ייבוא הסמים, שכן בקשה זו ממילא תסורב.

...

עוד אציין שלאחר שעיינתי בפסקי הדין שהוגשו מטעם שני הצדדים בנוגע לסוגית ביטול ההרשעה על רקע סוגיית ההגירה, מצאתי שלאור השוני בנסיבות המקרים שהובאו, אין הם רלוונטיים לענייננו ולא ניתן ללמוד מהם גזירה שווה, בין אם לטובת הנאשם ובין אם לחובתו.

אשר על כן אני קובע שההליך יסתיים מבלי שהנאשם יורשע.

בשים לב להמלצת שירות המבחן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: של"צ בהיקף של 300 שעות.