לשון הרע: קללות ואיומים במקום העבודה

התביעה הייתה צריכה להמחק וכפי שהומלץ בביהמ"ש לתביעות קטנות, אולם התובע עמד על תביעתו, ובהתאם להתחייבות התובע כי ירדוף את הנתבע, כפי שאכן עשה, עד שלא היה מנוס בידי הנתבע, אלא להגיש תלונה במישטרה על רדיפה ואיומים, תלונה בה רואה התובע לשון הרע.

כך גם לגבי המכתב, אותו דיווח על היתנהגותו העגומה והבלתי ראויה של התובע, שהתיאור גובה בדו"ח מבקר חצוני ואובייקטיבי, בתעוד ובאסמכתאות, עובדי ציבור מתארים את אלימות התובע, הצעקות, הקללות, דחיפות ואיומים, כלפיהם וכלפי הנתבע, כך שהתיאור תואם את המציאות, ומהוה אמת לאמיתה.

מר חדד לכל אורך האירועים גורם לי ולעובדי רשות נוספים לעוגמת נפש רבה ובזבוז שעות עבודה מיותרות ורבות במענה לתלונות הסרק שהוא מעלה, וחמור מכך, מציג עצמו כעובד משרד רוה"מ. בנוסף למצוין , הנ"ל מציג עצמו כמי שיש לו הרשאה מטעם מקום עבודתו להכנס לכל מקום ממשלתי בו הוא חפץ כפי שהוא כותב במכתביו הנספחים למכתב זה. אבקש בעזרתך להביא לידיעת הנידון כי אינני מתכוון לענות למכתביו שכן אין הוא גורם שאני אמור לבוא איתו בדין ודברים וכן לטפל בעבירות המשמעת הבאות: א. השגת גבול לבניין הרשות בתאריך 24.7.13.

סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע היא "דבר שפרסומו עלול" להביא לאחת מארבע החלופות הבאות: האחת, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם", השנייה, "לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו", השלישית, "לפגוע באדם שמשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו", הרביעית, "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..." בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום..." לעניין זה ראה גם: ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מ"ו (5) עמ' 562, ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 843, 856.

...

אני סבור כי חשוב , ולצורך מניעת יצירת מדרון חלקלק, בלתי רצוי, לקבוע , באופן ברור, כי עם כל אי הנעימות שנגרמה לתובע, עדיין, אין מדובר בעניין אישי שבינו לנתבע, אלא בינו לנתבע , במעמד וסטטוס של בעל תפקיד, שאינו פשוט, אחראי ביטחון, הנאלץ להתמודד עם סיטואציות מורכבות.

סוף דבר אני מחליט לדחות את התביעה שבפני .

אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות דיון בסך 12,000 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהיום, ועד לתשלום בפועל.

התובעים עותרים לפצוי כספי בגין שני פרסומים משמיצים שפירסמה הנתבעת אודותיהם, בגין תלונת שוא, שלטענת התובעים, הנתבעת הגישה נגדם, בגין קללות ואיומים שהשמיעה הנתבעת כלפי התובע 1 ובגין שקרים והשמצות שהשמיעה התובעת בפני מכריו של התובע 1 במספר הזדמנויות שונות כפי שיפורט להלן, המהוים לטענת התובעים "לשון הרע" כמשמעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

נוכח אמות המידה בפסיקה לעיל, ובשים לב לנסיבות תביעה זו כפי שפורטו, אני סבורה כי ראוי להעמיד את הפצוי על סך של 10,000 ₪ בגין מודעה 1, 5,000 ₪ בגין מודעה 2, 10,000 ₪ בגין תלונת שוא, סך של 10,000 ₪ בגין פנייה אישית לחבר התובע, סך של 40,000 ₪ בגין הארוע בבית הכנסת וסך של 40,000 ₪ בגין הפגיעה במקום העבודה.

...

בנסיבות אלה אני קובעת כי האמירות כפי שנרשמו על ידי הנתבעת במודעה 1 בבניין הבית המשותף, יש בהן משום לשון הרע.

אשר על כן אני סבורה שאירועים ד-ו יש בהם כדי להוציא לשון הרע, ברף הגבוה.

נוכח אמות המידה בפסיקה לעיל, ובשים לב לנסיבות תביעה זו כפי שפורטו, אני סבורה כי ראוי להעמיד את הפיצוי על סך של 10,000 ₪ בגין מודעה 1, 5,000 ₪ בגין מודעה 2, 10,000 ₪ בגין תלונת שווא, סך של 10,000 ₪ בגין פנייה אישית לחבר התובע, סך של 40,000 ₪ בגין האירוע בבית הכנסת וסך של 40,000 ₪ בגין הפגיעה במקום העבודה.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות משפט (אגרה) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 11,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהוים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול ביהמ"ש לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז, בכעס או תוך חלופי עלבונות, ייטה ביהמ"ש שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק.

בהערת אגב ולמעלה מן הצורך אוסיף, כי אף אם התובעת היתה משכילה להוכיח כי הנתבע נקט כלפיה במילים המצויינות בסעיף 8 לתצהירה ובין השאר אף במילים "בת זונה", מה שכאמור כלל לא הוכח בפני, איני סבורה כי בנסיבות שתוארו לעיל, היה במלים אלו בכדי להוות לשון הרע כהגדרתו בחוק, ולכל היותר מדובר היה בקללות וגידופים שמן הראוי היה שלא יאמרו בשיחת עבודה, אולם לא היו הם עולים בהקשר זה כדי לשון הרע.

לפיכך, אסכם כי אף אם הייתי מקבלת כי הקללות בהן השתמש הנתבע אינן עולות גדר גידופים בלבד ומהוות לשון הרע, או אז הייתי מחילה עליו את ההקלות המנויות בחוק, בפרט לאור נכונותו העיקשת להיתנצל בפני התובעת, אשר סירבה בעיקשות להצעותיו אלו, וכן לאור איומיה של התובעת עליו, והקנטור כי תוביל לפיטוריו מאוסם, הקלות אשר היה בהו כדי להביא לתוצאה לפיה סכום הפצוי שניתן היה לתובעת, היה אפסי.

...

עם כל הצער שבדבר, בחינת הנורמות החברתיות הנוכחיות הקיימות במקומותינו, כמו גם בחינת שכיחות השימוש במלים כאלו ואחרות, כל זאת, לצד בחינת הנסיבות של האירוע נשוא התובענה, כפי שעולה מכתבי הטענות, מהסרטון המצורף, וכפי שעולה מחקירתם של העדים בפני, כל אלו מובילים למסקנה כי בהקשר ובנסיבות המקרה דנן, המדובר בגידופים ובקללות רחוב שאינן יכולות להיחשב כ-"לשון הרע" לפי החוק (ועל כך ראה בין היתר: תא"מ 6833/10/12, טפרה נגד דבורה יוסף).

כאשר נשאל על כך במועד הדיון השיב הוא בכנות: "....ההתנצלות היתה מקובלת עלי. אני מנהל באוסם, נותן לו שירות, בחיים לא היה לי איתו ריב. אין לי בעיה מבחינת תפקידי להתנצל, וגם היום. ...". (עמוד 27, שורות 26-27).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה, ובנסיבות העניין, אני מחייבת את התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת הנתבע בסך של 8000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ואם לא יישאו הם הפרשי ריבית והצמדה.

היא ושתי בנותיה סבלו ממסע של השמצות קללות ואיומים.

בסוגיית הפיצויים בגין לשון הרע על בית המשפט להיתחשב בשיקולים אלה: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.

היא תארה כיצד במקום עבודתה הגיעה למשרדים וראתה את חבריה לעבודה מחזיקים את העתון.

...

אני מקבלת את התביעה רק כנגד נתבעים 1 ו- 3.

נתבעת 2 הוכח כי אינה פעילה משנת 2006 והתביעה נגדה נדחית.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,500 ₪.

בתגובה לכך, החל הנתבע לקלל, לאיים, להרביץ לבוחן ואף חסם באמצעות רכבו את מסלול הבדיקה למשך זמן ממושך, וגרם בכך לנזק כלכלי אדיר ולעיכוב לקוחות רבים ששהו במקום למשך שעה ארוכה עד להגעת המישטרה ואף לאחר מכן, נזק אותו מעריכים התובעים בסכום של 35,000 ₪.

טענות התובע בתביעה השניה: לטענת התובע, ביום 9.8.22, לאחר שבוצעה מסירה כדין של כתב התביעה בתביעה הראשונה, הגיע הנתבע למשרדו של התובע 2, תקף אותו, איים עליו, ירק בפניו מול אביו ופירסם לאחר מכן, בדף הפייסבוק של המכון, אמירות העולות כדי לשון הרע כנגד התובעים.

אשר לטענה שהנתבע עיכב את העבודה במקום ומנע כניסה של רכבים אחרים למכון, הרי שלא ניתן היה לפנות את המסלול מאחר ורכבים אחרים אשר ניכנסו למסלול מאחור, מנעו אפשרות יציאה ברברס ולהמשיך קדימה לא יכול היה הנתבע כי הדבר נימנע על ידי נציגי התובעים.

הוראת סעיף 1 לחוק קובעת כי: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2)לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (תיקון מס' 9) תש"ע-2009 (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; התובע טען כי האמירות גרמו לו ולתובעת לפגיעה במשלח היד שלהם וכי היה בהם לבזותם ולהשפילם.

...

כאמור לעיל, המבחן הינו מבחן אובייקטיבי ולאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בכתבי הטענות ולמכלול החומר המצוי בתיק ביחס לאותן אמירות הגעתי למסקנה כי הפרסומים שפורסמו על ידי הנתבע אכן עולים כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק.

אמירות אלו המיוחסות בחלקן לתובעת ובחלקן לתובע מציגות את התובע כמנהל המכון כאיש לא ישר וכאחד שנותן או לוקח שוחד והמסקנה הברורה היא מקריאתם של כל אלו אשר חלקם פורסמו בדף פייסבוק של המכון הפתוח לעיני אלפי אנשים, וחלקם נאמרו בעל פה במכון עצמו, אשר סביר להניח שנכחו בו עוד אנשים מעבר לבוחנים ולפקידות, היא שקורא ושומע סביר של פרסומים אלו יכול להגיע למסקנה שהתובע ו/או התובעת אינם ישרים ואינם אמינים, הינם נוטלים שוחד וכוי"ב. מדובר בהאשמות פוגעניות והטחת דברים קשים, ללא ספק והם אינם יכולים להיכנס לתחום של הבעת דעה או ביקורת לגיטימית מצד הנתבע בדף פייסבוק ועל כן אני קובעת שהם עולים בגדר לשון הרע.

לפיכך, הרי שאני קובעת שהנתבע לא הוכיח הגנה כלשהי על פי החוק.