לשון הרע: פיצוי ללא הוכחת נזק והתנצלות

תביעת לשון הרע לפיצויים ללא הוכחת נזק על סך 85,000 ₪.

זאת, בשים לב להתבטאויות עדי כלפי התובע (שעליהן היתנצלה) שהן מעליבות, לתוכן הפירסום הפוגע ובשים לב לכך שעדי ביצעה את הפירסום תוך כדי עבודתה עבור הנתבעת, ועל מנת להגן על האינטרסים של הנתבעת, וזאת אף אם עשתה כן באופן לא נאות.

...

לכך התובע לא היה מוכן, והוא השיב לה כי בכוונתו לאסוף את המשלוח בהתאם לסיכום, עד לשני ימי עסקים (כל זאת, לגרסתו שלו).

אף אין מחלוקת, כי התובע לא נעתר לבקשת הנתבעת להשיב לה את הכספים, וכן כי לא העניק לה שירות משלוחים נוסף, ואף לא הציע להעניק לה שירות כאמור.

סוף דבר: התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

במסגרת פסק דין זה, אנו נדרשים להכריע בתביעות ההדדיות של הצדדים: תביעה של התובעת (להלן- קלאסיק או התובעת) כנגד הנתבעת / התובעת שכנגד, אשר הועסקה בקלאסיק, לרבות לפיצויים בגין עוולת לשון הרע, פיצויים ללא הוכחת הנזק, פיצויים עונשיים, פיצויים מוגברים, פיצוים לדוגמה, הוצאות עונשיות, הוצאות מוגברות, הוצאות לדוגמה וצוי עשה; ותביעתה שכנגד של הנתבעת (להלן- נטלי או הנתבעת), לחייב את התובעת, בתשלום פיצוי כספי בגין שכר/חלף שכר – המרת נקודות בונוס לשכר והכרה בנקודות בונוס אלו כשכר מולן, בתוספת פצויי הלנת שכר ועוגמת נפש.

נשלים עוד כי הנזק שהוערך על ידי קלאסיק עצמה, במסגרת Fraud Report (נספח 11 לתצהירם של אדרי ולוטן בתמיכה לכתב הגנה בתביעה שכנגד (להלן- Fraud report) עומד על 38,000 דולר (דהיינו משוער כ – 133,000 ₪ בהשוואה לסכום התביעה 550,000 ₪): לאור האמור לעיל, מצאנו לנכון לדחות את התביעה נגד נטלי בעילת לשון הרע, לרבות הסעד עושה בדמות פירסום הודעת ההתנצלות.

...

לטעמנו, אין מקום לתת הכשר גם למצבים שבהם העובד מפר נהלים של המעסיק.

לסיכום הדברים – תביעותיהן ההדדיות של הצדדים נדחות בזאת.

לא מצאנו לנכון בנסיבות אלו, ליתן צו להוצאות.

עומרי טען שלפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק לשון הרע") הפצוי ללא הוכחת נזק כשהוא צמוד למדד עומד על סך של 75,000 ₪ וכי פיצוי של עד סך של 50,000 ₪ מגיע לו בעבור פרסומים מיניים מבזים.

במקום להכות על חטא, להיתנצל על הרדיפה ולהודות בטעות, המשיך משה לפרסם בקבוצת הווטאספ כי עמרי הנו חלאה וגנב.

...

בימ"ש חולק על משה ביישום פסק הדין של בימ"ש העליון שלכאורה מביא למסקנה המוטעית לפיה בימ"ש העליון איין כביכול את הצורך בהוכחת האמת.

לסיכום, בימ"ש שוקל השיקולים שלהלן: לחובת משה, בימ"ש מביא בחשבון כלהלן: מי מהטענות נגד עמרי לא הוכחה.

אולם, בשים לב לשילוב החשד כלפי משה בדבר קומבינות עם הועד בהאשמת הוועד בשחיתות, המסקנה בעיני הקורא היא שעמרי רמז בבוטות ואף האשים משה בשחיתות.

בהתייחס לאלה נטען כי כללו לפחות חמישה פרסומים של לשון הרע, בגין כל אחד ואחד מהם זכאי המשיב "לפצוי כספי ללא הוכחת נזק" בסך של 100,000 ₪ - הראשון - "הכזב כי ... נפסל ע"י השב"כ מלכהן כעוזר שר ו/או נפסל מלהכנס למשרד ראש הממשלה על רקע פלילי" (עמ' 42 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר); השני - "הכזב כי ... ניסה לקבל במירמה הנחה בארנונה על ביתו ועל בית הוריו בהיותו חבר מועצה" (עמ' 42 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר); ׁ השלישי - "הכזב כי ... כחבר מועצת עיר דרש מקבלן טובות הנאה כדי לקדם תיק בנייה" (עמ' 44 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר); הרביעי - "הכזב כי ... הנו חלק מארגון פשיעה ו/או עבריין וכיוצ"ב" (עמ' 49-50 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר); החמשי - "הכזב כי ... עזר בזיוף קורות חיים של אימא שלו "לקבלה בערייה"" (עמ' 51 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר); (ראו סעיפים 46, 49, 59.2 לכתב התביעה) 1.3 עוד נטען בכתב התביעה כי המערער הוציא דיבתו של המשיב רעה ב"פרסומים כוזבים" שכתב בדף הפייסבוק שלו ביום 31.10.2013 (ראו סעיף 33 לכתב התביעה) וביום 10.1.2014 (ראו סעיף 45 לכתב התביעה) ועתר לסעד של "צו עשה המורה לנתבע ו/או מי מטעמו על מחיקת תגובת הנתבע לפוסט אודות התובע מדף הפייסבוק של הנתבע ופירסום היתנצלות פומבית ומפורטת בפני התובע על גבי דף הפייסבוק של הנתבע, באתר YNET באנטרנט, במקומוני העיר רמת גן, בעיתונים הגדולים ובמועצת העיר רמת גן" (סעיף59.1 לכתב התביעה).

...

המסקנה היא, לכן, כי לדעתי, פסיקת בית המשפט העליון לא מחייבת אותנו להגיע לתוצאה המוצעת בחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ (במיוחד אם אנו מצרפים את דעת המיעוט של כב' השופט רובינשטיין בפסק דין חיר), וכי ניתן להגיע גם לתוצאה המוצעת בחוות דעתה של השופטת שבח, הנכונה יותר בעיני בנסיבות ענייננו, כאשר דבריו של המערער נאמרו על רקע יריבות אישית ופוליטית עם המשיב שתמך במתחרהו בהתמודדות על ראשות העירייה, בלי שבחן את אמיתות דבריו, וללא כל יחס לתועלת שהציבור עשוי היה להפיק מהם, כלומר: בחוסר תום לב ובזדון.

יונה אטדגי, שופט התוצאה בדעת רוב השופטים שבח ואטדגי, וכנגד דעתה החולקת של השופטת יעקובוביץ – הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

 סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע מיפרט נסיבות בהן ניתן להיתחשב לטובת הנפגע בעת פסיקת הפיצויים כדלקמן: ((1) לשון הרע לא הייתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא התכוון לנפגע; (4) הוא היתנצל בשל הפירסום).

יחד עם זאת נקבע, כי "הקף ההגנה הניתן לגורמים אלה מושפע ממעמדם, מתפקידם ומחשיבותו של חופש הביטוי בספירה הציבורית. יש מקום לסברה כי מערכת איזונים כזו, שבה מצד אחד אין שלילה גורפת של ההגנה על שמם הטוב של אנשי ציבור וגופים צבוריים ומצד שני קיימת היתחשבות במעמדם המיוחד ביישום החוק, היא גם ההסדר החקיקתי הראוי בעיניין." עוד נקבע כי תאגיד רשאי לפצוי ללא הוכחת נזק בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

...

ח – סופו של דבר 79.

     אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין לשון הרע בסכום של 45,000 ₪.