העתקים יועברו: לישכת עו"ד, משטרת ישראל והוצאה לפועל"
המכתב ללישכת עורכי הדין, שלו צורף מכתב התשובה, נוסחו כדלקמן:
"בתאריך 26.5.16 הגיש עו"ד מכתב לגביית חוב בסך 9000 ₪ לצ'ק גנוב שנימסר לו ע"י לקוח העונה לשם איתן רוסו.
אין מחלוקת כי תלונה למישטרה או ללישכת עורכי הדין על עורך דין, היא הגשת תלונה ל"רשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעיניין המשמש נושא התלונה" (וראו על כך שהמשטרה עונה להגדרה של רשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעיניין המשמש נושא התלונה בספרו של אורי שנהר "דיני לשון הרע" 302—303 (1997).
אני סבורה כי אבירם כן הוציא לשון הרע כנגד לוין בפנייתו ללישכת עורכי הדין.
סכום הפצוי
מסקנותי, ששנו את קביעותיו של פסק הדין של בית משפט קמא, העמידו את העוולה של איסור פירסום לשון הרע על אמירה אחת בלבד במכתב התשובה, שצורף לפניה שנשלחה ללישכת עורכי הדין - "יתכן שיש לכם קשר כלשהוא לגניבת כלי הרכב שממנו נילקחו הצ'קים". אמרה זו נאמרה באופן זהיר, בשימוש במילה "יתכן" ושהקשר הוא קשר "כלשהוא". בנסיבות אלו עמדה התבטאות זו, מבחינת הבחינה האוביקטיבית של מידת הפגיעה בלווין, ברף נמוך של העוולה.
...
לא לחינם קבע בית המשפט שם כי "יש ממש בטענת הנתבע, שלא נסתרה, לפיה אם התביעה הייתה נדחית, לאחר הליך משפטי מלא, היה בכך כדי להשליך על תביעת לשון הרע שהגיש ב"כ התובע נגד הנתבע ועודנה תלויה ועומדת". הוא הודיע למשטרה שנתיים לפני כן על גניבת פנקס השיקים ואף פעל מידית לפרסום בעתון.
בנסיבות אלו אני סבורה כי קביעתו של בית משפט קמא שאבירם לא הוכיח כי השיק גנוב, איננה עולה מהראיות ואיננה לכן מתקבלת על הדעת, ואני קובעת כי אבירם הוכיח במידה הנחוצה במשפט אזרחי, כי השיק היה גנוב, וחתימתו עליו זוייפה.
נוכל אפוא לקבוע כי משלוח מכתב התשובה למשטרה – המצטרף כאמור לתלונה שהוגשה כחודש מוקדם יותר – נעשה בתום לב, גם לפי המבחן האובייקטיבי: אין מדובר ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית"; המערער לא הפריז "בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו"; וכמו כן, המדובר הוא ב"חשד סביר" בהתאם לנסיבות בהן מתעלמים המשיבים מגניבת הפנקס, וחשדם איננו מתעורר לאור תפקידו של צד ג' בהמצאת השיק למשיב 2 ומהעובדה שהשיק נעדר חתימת הסבה.
אני סבורה כי אבירם כן הוציא לשון הרע כנגד לוין בפנייתו ללשכת עורכי הדין.
