לשון הרע בעבודה בין עובדים ומעסיקים

בנוסף, טען הנתבע 3 כי בינו לבין התובע לא היתקיימו יחסי עובד מעסיק ועל כן לא קמה לתובע זכות לפצוי אישי מאת הנתבע בעילה זו. הכרעה טענת ההתעמרות כנגד הנתבע 3 בתביעתו טוען התובע, כי הנתבעים, יחד ולחוד, יצרו לו סביבת עבודה עוינת הכוללת עבודה בתנאים המנוגדים לדין, ויחס משפיל מהנתבע 3 ומקורביו, בחסות הנתבעת.

בעניינינו, מטרתו הברורה של הסכם הפשרה בהליך הקודם הייתה להביא לסיום כל המחלוקות, הטענות ו"הדם הרע" שבין התובע והנתבע, לרבות הטענות ההדדיות בדבר פירסום לשון הרע זה כנגד זה, תוך שמירת פתח לתובע כאן להגיש תביעה כנגד הנתבעות לעניין טענותיו השונות.

...

על כן, לא מצא בית המשפט כי יש בהכרעה זו להוות השתק ביחס לתקופה נוספת, מאוחרת יותר, בגינה הוגשה התביעה השנייה.

הגשת תביעה זו כנגד הנתבע בסמוך לאחר הסכמת הצדדים לעיל אשר קיבלה תוקף של פסק דין לוקה אף בחוסר תום לב. אשר על כן, דין התביעה כנגד הנתבע 3 להידחות על הסף.

התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח תוך 30 יום.

ביום 24.1.2019 הגיש המבקש בקשה להעברת הדיון לבית הדין לעינייני עבודה מפאת חוסר סמכות עניינית של מותב זה. המבקש ביסס טענתו בהתאם לסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן "חוק בית הדין לעבודה") המקנה לבית הדין סמכות ייחודית לידון בתובענה: "של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד.

עניינה של התביעה בעוולה לפי חוק איסור לשון הרע בין התובע (טבח) במסעדת סנדביץ' בר בתל אביב, לבין הנתבע (משגיח כשרות במסעדה).

...

לטענת המשיב אין המדובר במקרה דנן ביחסי עבודה שבין עובד למעביד ועל כן דינה של טענת חוסר הסמכות העניינית והעברת הדיון לבית הדין לעבודה להידחות.

סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה קובע: "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים".

בסעיף זה קמה לבית הדין לעבודה סמכות לידון בעילה לפי חוק איסור לשון הרע גם בין עובד למנהלו.

...

אנו סבורים כי עניין זה בבחינת אותם מקרים חריגים בהם ייעתר בית הדין לבקשה לסילוק על הסף וזאת בכל הנוגע לעילת ההתעמרות בעבודה בלבד ולא לעילה לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע).

התוצאה היא כי מסולקים על הסף רכיבי התביעה כנגד המבקש שעניינם התעמרות בעבודה.

הבקשה נדחית לגבי הסעיפים שעניינם לשון הרע.

(1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים;".

עוד נקבע בעיניין רוחם, כי תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן עילת התביעה - האם העילה נסובה על יחסי עבודה; ומבחן העילות שעליהן נסוב כתב התביעה - ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות, שאינן בסמכות בית הדין לעבודה.

...

בטרם סיום אציין, כי מאחר והגעתי לכלל מסקנה, כי הדיון בתובענה כולה הינו בסמכות בית הדין לעבודה, ממילא איני נדרש לדון בטענות שהעלו הנתבעים ביחס למחיקת סעדים ספציפיים מכתב התביעה.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

מכח סמכותי לפי סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, הוא הערכאה המוסמכת לדון בתובענה זו. המשיבים (התובעים) יישאו בהוצאות המבקשים (הנתבעים) בגין הבקשה בסך כולל של 6,000 ₪.

"על המעסיק מוטלת החובה לדאוג לרווחתם של עובדיו, ולספק להם סביבת עבודה השומרת על כבודם כאדם וכעובד, ומאפשרת ביצוע העבודה באוירה רגועה, ונטולת היתעמרות. חובה זו נובעת מחוזה העבודה בין העובד למעסיק, מהחובה לבצעו בתום לב, מהזכויות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ומתקנת הציבור" (ר' סעש (י-ם) 16783-04-14 אליהו - משרד ראש הממשלה (31.5.16); וסע"ש (י-ם) 38335-03-14 נפתלי - מדינת ישראל - משרד ראש הממשלה (10.2.16)).

התובע טען שהוא זכאי לפצוי בגין רכיבי שונים, לא ממוניים, החופפים זה לזה במידה מסוימת במהותם (הפרת חובת תום הלב, חובת ההגינות ויצירת סביבת עבודה עוינת; אי שמירת פרטיותו מצד מנהליו, הפצת הידיעה על מצבו הנפשי, הפצת הסירטון שלעג לו והעדר ההתערבות מצד מנהליו להפסיק את הפגיעה; פגיעה בפרטיות ולשון הרע המתבטא בפירסום הידיעה על מצבו הרפואי והסרטון).

...

בנסיבות אלו, התובע לא שוכנענו שאכן לא בוצעו ההפקדות כסדרן והטענה נדחית.

כפועל יוצאת נדחית גם התביעה לגילום שיעור המס ברכיב ההפרשות.

סוף דבר על הנתבעות לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בגין הפרת חובתן כמעסיקות לשמור על כבודו ושמו הטוב של התובע כעובד וכאדם.