לשון הרע בכתבי טענות התבטאות פוגעת

לשון הרע: מכתבי טענות התובעים ובעיקר מהסיכומים, עולה כי פירסום לשון הרע הנטען הוא דברי הנתבע לחברי המועצה, שלמה כהן וריקי שי. בהתאם לנטען, אמר הנתבע לחברי המועצה במהלך פגישת עבודה שהתקיימה בתאריך 24.6.15, כי "קבלנים כמו רונן טבקול אכן נותנים מחיר זול לבצוע העבודות אך לבסוף תובעים את החכ"ל אשר משלמת יותר כסף", אמירה זו מהוה לשון הרע בהיותה האמירה משפילה ומכפישה, ויש בה כדי לבזות ולהשפיל את התובעים והיא גרמו להם לנזק רב. הנתבע אינו מכחיש התקיימותה של השיחה בעיניינם של התובעים, אלא שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת לדיוק הדברים שנאמרו, להקשרם ולזהות הגורם שיזם השיחה בעיניינם.

הגנת אמת בפירסום: לשון סעיף 14 לחוק מורה: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". על הגנה זו אומר המלומד שנהר בספרו: "ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפירסום המהוה "לשון הרע". היסוד השני נוגע למידת ה"עניין הצבורי שבאותו פירסום.

הגנה על כל פירסום משמיץ רק מן הטעם שהוא כלול בכתב טענות עלולה להביא לשימוש פסול בהליכי משפט ולצרכי פירסום דברי בלע ולשון הרע.

...

בע"א 8553-19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן (פורסם בנבו 17.11.20) קבע בית המשפט (כב' הש' שטיין), כי ניתן לפסוק פיצוי בגין שימוש לרעה בהליכי משפט מבלי להיזקק לעוולת הרשלנות, בתנאי שמדובר במצב בו בין בעלי הדין קיימים יחסים מיוחדים: "הדברים שאומר יתייחסו אך ורק להתדיינות אזרחית ולכלליה. סבורני, כי דוקטרינת השימוש לרעה מסמיכה את בית המשפט להטיל על מי שעושה שימוש לרעה בהליכי משפט – לצד סנקציות אחרות או במקומן – את החובה לפצות את הנפגע על נזקיו ועל הפסדיו. קיומה של תרופת פיצויים כאמור מייתר את ההיזקקות לעוולת הרשלנות כבסיס להטלת החובה לפצות את הנפגע על מי שהסב לאותו נפגע הפסדים או נזקים על ידי שימוש לרעה בהליכי משפט.

ברע"א 3614-97 דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ [71 עמ'] , פ"ד נג(1), 26, 93 , נקבע כי הוראת סעיף 13 (7) חלה על גם על כתבי טענות: "נוכח טעמים אלה, אני סבור כי ההנחה הכללית, העומדת ביסוד החסינות שבסעיף 13(7), כי התועלת החברתית הגלומה בפרסומים על אודות דיונים של בית-משפט עולה במידה משמעותית על הנזק אשר עלול להיות כרוך בפרסום כאמור לשם הטוב, חלה גם על כתבי בי-דין. על-כן, יש לפרש את הוראת סעיף 13(7) כחלה גם על כתבי בי-דין, החל משעת המצאתם לצד האחר להליכים." בע"א (ירושלים) 1003-96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי , פ"מ תשנז(1) 424, 440 עמד בית המשפט על האיזון הראוי בין חופש הביטוי בהקשר של הזכות לדיווח נכון והוגן לבין הזכות לשמו הטוב: "אין איש חולק – והמערער בכלל זה – כי לעיתון המשיבים עמדה הזכות לפרסם מידע אובייקטיבי ומאוזן על הליכים משפטיים המתקיימים בנושא שבמחלוקת בין המערער למפרסמי הכתבה ב"מוניטין". אולם מימוש חופש הביטוי בהקשר זה משתקף בזכות לדיווח נכון והוגן של האירועים הקשורים בהליכים המשפטיים המתנהלים.

סוף דבר: סוף דבר, התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

התובע ציין בכתב תביעתו כי הגיש תלונות על חריגות בנייה שנעשו על ידי תושבי הכפר, ואת התרעמותם וחוסר שביעות רצונם בשל כך. דבר זה אינו יכול להוות בסיס של ייחוס לשון הרע במילים שגם אם תהפוך בהן אין בהן לזהות את התובע.

בעיניין הנטען בכתב ההגנה, חופש הביטוי אינו יכלול להיות קריאה לרצח, מה גם שהנתבע חזר על דבריו בפירסום השני.

משכך, עצם ציטוט ההלכות העתיקות לגבי דינם של מלשינים ו"מוסרים" אינו בגדר פירסום לשון הרע, ומהקשר הדברים עולה כי גם אין מדובר בדברי הסתה שנועדו לקרוא לפגיעה בתובע או אדם אחר, אלא להזהיר ולהרתיע את הציבור מפני חומרת התופעה של הלשנה של אדם על רעהו לרשויות על עבירות בניה בתחום הפרט, שאינן בגדר היזק לרבים, הפוגעת במרקם החברתי של הישוב.

עם זאת, גם בהנחה שהמאזין או הקורא הסביר של פירסומי הנתבע הבין כי המדובר בתובע, לא מצאתי כי יש באמירותיו של הנתבע לשון הרע על התובע, מעבר לציון העובדה של ה"הלשנה" שביצע, אשר חוסה תחת הגנת אמת הפירסום והעניין הצבורי בו. לפיכך אני דוחה את התביעה.

...

עם זאת, גם בהנחה שהמאזין או הקורא הסביר של פרסומי הנתבע הבין כי המדובר בתובע, לא מצאתי כי יש באמירותיו של הנתבע לשון הרע על התובע, מעבר לציון העובדה של ה"הלשנה" שביצע, אשר חוסה תחת הגנת אמת הפרסום והעניין הציבורי בו. לפיכך אני דוחה את התביעה.

המפגש גלש מרצון נטען למסור כתב טענות להיתנהגות עוכרת שלווה.

אמנם ברע"א 6861/22 יוספה ברק טמיר נ' ד"ר שרון אלרעי פרייס (31/10/22) נפסק, כי ביטוי הפוגע בשמו של אדם יכול להיות רלוואנטי הן להליכים לפי החוק לאיסור לשון הרע והן לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת; כי בבחינה האם הביטוי עולה כדי הטרדה מאיימת תבחן השפעתו הנמשכת על המבקש, בשל כך שהוא מאיים עליו או פוגע בשלוות חייו, בפרטיותו, בחרותו או בגופו; וכי בהקשר זה יש חשיבות רבה להיותו של הביטוי חוזר ונשנה (ראו ס' 11-12 לפסק הדין).

...

סוף דבר הבקשה מתקבלת בעיקרה.

לאור האמור, אני מורה על מתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המשיב האוסר על המשיב, כדלהלן: להטריד את המבקש בכל מקום; להימצא במרחק של 200 מטר מהמבקש, מביתו, מרכבו וממקום עבודתו; ליצור עם המבקש כל קשר, בעל פה, בכתב, באמצעות הטלפון או בכל אמצעי אחר, בכל מקום, לרבות בבית המשפט; לאיים על המבקש, לבלוש אחריו, לארוב לו, להתחקות אחר תנועותיו או מעשיו, או לפגוע בפרטיותו בכל דרך אחרת.

המשיב ישלם למבקש הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ תוך 30 ימים מהיום.

בכתב ההגנה הכחיש המערער את עיקר הטענות נגדו, הצביע, על כך שאף שנטען שדבריו תועדו, לא הוצג תעוד כזה, והוסיף, שפנייתה של העותרת לפקידת שומה ואף מכתב ההתראה לא כוללים חלק מההתבטאויות המיוחסות לו. מסיכום הדברים עד כה עולה, שהמשיבה לא ייחסה למערער (הנתבע) בכתב התביעה ואף לא במכתבים שקדמו לו את הטענה העובדתית, שאמר כלפיה אתה המילים "נאה וישרה", וממילא לא את הטענה, שבמילים יש לשון הרע כלפיה.

ברע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (2007), נקבע: "הרציונל העקרי העומד בבסיסה של הלכה זו הוא מניעת עוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמשנה החזית הוא התובע. מבחינת הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו, ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו. אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גירסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להיתגונן עלולה להפגע." הלכה היא, שניתן להכריע על פי טענה החורגת מחזית התביעה, רק אם ניתן אישור מפורש של בית המשפט להרחבת החזית או כשבעל הדין השני מסכים לכך, במפורש או מכללא, והטענה החדשה מתבררת במלואה (מבין רבים: ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי (1985)).

אמירת הדברים בעל פה, בפני חברי הועד היא בגדר 'פירסום', ובכך מיתקיים יסוד זה. מהי משמעותו האובייקטיבית של הביטוי 'שקרנית פתולוגית' בנסיבות המקרה? שאלה זו מוכרעת במבחן אובייקטיבי המבקש לעמוד על הפגיעה הפוטנציאלית בעיני האדם הסביר הנחשף לדברים (שנהר, דיני לשון הרע, מאגר נבו, ע' 109).

...

בעניין ישיבת הוועד לעיל, כתבו כך: "בישיבת הועד האחרונה שנערכה בתאריך 18.3.18 אנדרי אסולין שוב העליב את חברי הועד הנבחר וקרא בשמות גנאי ליו"ר ירדנה הינדי ולחברת הוועד אביבה צוברי: שקרניות פתולוגיות, לאור התנהגותו החמורה לא ניתן היה לנהל את הישיבה בצורה ראויה והולמת. במהלך הישיבה צער ואמר לחברי הוועד האחרים: 'איך בחרתם בה להיות יושבת ראש'. בנוסף לזה הודיע לכל חברי הוועד שהוא יוציא לאור את כל הדברים שנאמרו בישיבה – וזאת למרות העובדה שהתבקש ע"י היו"ר ירדנה הינדי לא להוציא החוצה את מה שנאמר בישיבה." לסיכום: לאור התנהגותו האלימה, החמורה והפוגעת והבלתי הולמת של חבר הוועד אנדרי אסולין נבקש לזמנו לוועדת משמעת של הסתדרות עובדי המדינה.

עיון בתצהירו של המערער מלמד, שגם בשלב הבאת הראיות לא ראה את עצמו כמי שנדרש להתגונן מפני הביטוי "נאה וישרה". אף בחקירה הנגדית לא נשאל המערער אלא על כך שאמר את המילים "בציניות". בנסיבות אלו, מדובר בטענה החורגת באופן מובהק מחזית התביעה, ובכך אינה שונה מטענות אחרות שנדחו בידי בית משפט קמא מטעם זה. על כן, יש לקבל את הערעור בעניין מילים אלו.

דברים אלה לא היו דרושים לדיון בישיבת ועד העובדים, סוער ככל שהיה, ואין תימהּ, שפגעו בה. עם זאת, ומעבר לדרוש לנוכח החלטתי לעיל, ספק בעיני, אם ביטוי זה כשלעצמו חצה את הרף, שבין התבטאות לא מוצלחת, עלבון או גידוף, לבין עוולה נזיקית של פרסום לשון הרע.

כן עתר התובע להורות לנתבע למחוק את הפירסום המהוה, לטענתו, לשון הרע, ולפרסם הודעת היתנצלות בכל מקום בו פורסם הפירסום הנטען (ראו סעיף 46 לכתב התביעה).

הסדר דיוני בדיון מיום 24/1/2023 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יינתן פסק דין מנומק על יסוד כתבי הטענות והתצהירים, על צרופיהם, ולאחר הגשת סיכומים בכתב, ללא שמיעת ראיות.

השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפירסום באנטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפירסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפירסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" – עניין בן גביר, פס' 17 לפסק-דיני).

...

סבורני כי מדובר בהתנסחויות מתונות ומאוזנות, יחסית, על אף הרמיזות השליליות והציניות שבהן, לפיהן עולה, במשתמע, כי התובע אינו עושה עבודתו באופן מקצועי ופועל בניגוד לרצון הלקוח.

לאור אמור הגעתי לכלל מסקנה, כי עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה.