הנתבע טוען כי התובע, המתגורר בבניין עשרות שנים, עשה לו מנהג להפריע ולהתנכל לכל חבר וועד בית ולכל יו"ר ועד בית - באמצעות משלוח מכתבים ארסיים, הטחת עלבונות ועוד - והוא אכן "הבריח" את הללי ואף את קודמיו מהתפקיד.
התובע עותר לפצוי ללא הוכחת נזק בשיעור המירבי הקבוע בחוק, ואף לכפל פיצוי מכוח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, שכן הוכח לטענתו כי הפירסום נעשה בכוונה לפגוע, והוא עותר על כן לפצוי בסך של 143,745 ש"ח. התובע טוען כי סיכסוך השכנים הנטען אינו יכול להצדיק לשון הרע, וכי מכל מקום אין מדובר בסכסוך שכנים רגיל נוכח פערי הכוח בין הצדדים, בשל היות הנתבע יו"ר וועד הבית.
...
הנה כי כן, מכל הטעמים המפורטים לעיל מסקנתי היא כי הפרסום כולל לשון הרע, וכי לא הוכח קיומן של איזו מההגנות להן טען הנתבע.
אלו מצדיקים לטעמי שלא להיעתר לבקשה לכפל פיצוי, ואף ליתן להם משקל בקביעת סכום הפיצוי (ראו והשוו: ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 (1993); ת.א. (מחוזי מרכז) 5699-11-10 עופר מנירב, רו"ח נ' אייל ויובל ארד תקשורת (1996) בע"מ, פסקה 46 (19.2.2014)).
סיכומם של דברים
מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבע מחוייב לשלם לתובע פיצוי בסך של 7,000 ש"ח.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות העניין, ובכלל זאת לכך שהתביעה התקבלה בחלקה, אך לקביעות שנקבעו במסגרת פסק הדין כמו גם לפער המשמעותי מאוד בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, מחוייב הנתבע בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בשיעור מתון, בסך כולל של 4,500 ש"ח.
כאמור לעיל הנתבע הגיש תחילה תביעה שכנגד, אך בפתח דיון ההוכחות הודיע כי אינו עומד עליה.