לשון הרע באינטרנט חשיפת פרטי גולש

לאחר שנמסרו 15 כתובות IP, ניתן צו לבזק בנלאומי לחשוף את פרטי הגולש שעשה שימוש בכתובות ה-IP מהן שודרו לשרתי חברת גוגל הפרסומים של יומן הרשת.

בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 296 (1977) (להלן: "עניין עתון הארץ") עמד השופט שמגר על חשיבות הבקורת כלפי אנשי ציבור בציינו כי "מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת בקורת מדינית, חברתית ואחרת על פעלו של השילטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקר שאין בלעדיו לקיום מימשל דמוקרטי תקין". בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 863 (1989) (להלן: "עניין אבנרי" ) קבע השופט ברק כי "אין אפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הצבורי והפוליטי קשה לנתק את הקשר בין הדיעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי המשרה המשמשים להן שופר". שיקול נוסף המצדיק את צימצום ההגנה על שמם הטוב של אנשי ציבור נעוץ בנכונותם, המפורשת והמשתמעת, לחשוף את עצמם לעיני הציבור וביקורתו [ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 71 (להלן: "שנהר")].

באותו פסק דין עמד השופט ריבלין על הסכנות שעלולה ליצור האנונימיות ברשת: "האנונימיות באנטרנט היא שטר ששוברו בצידו, והשובר הוא פטור מאחריות ומתן כסות גם למעשים עוולתיים. בעניינינו, מחיר האנונימיות מתבטא בהעלאתם לרשת של פרסומים דיבתיים ללא אפשרות להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. אין ספק שהקלות שבפרסום במסגרת האנטרנט עלולה להרבות בפרסומי לשון הרע, בבחינת "הקלות הבלתי-נסבלת של הדיבה". האנונימיות עלולה לשמש מפלטו של מפיץ הדיבה.

...

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך 90,000 ₪ ליום מתן פסק הדין על פי החלוקה כמפורט בסעיף 122 לעיל.

לעניין הוצאות המשפט: אני מחייב את הנתבע להשיב לתובעים את אגרת בית המשפט במלואה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

לעניין שכר הטרחה: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את שכר טרחת בא כוחם אותו אני קוצב, בהתחשב בהיקף ההליכים, על סך 70,000 ₪.

לפיכך הטעים בית המשפט כי במצב הדברים הרגיל היה מורה על חשיפת פרטי המשתמש, אולם לאור העובדה שמדובר בהחלטה המשנה את המבחן המצמצם שנקבע בעיניין פלונית, "לא יהיה זה הוגן, שאותו גולש אנונימי, גם אם חטא לכאורה בעוולה של לשון הרע, ישא על גבו את תוצאות המאבק העקרוני שניהל המבקש". לכן החליט בית המשפט כי התווייתו תחול באורח פרוספקטיבי ולא תיושם במקרה הנידון.

ודוק: גם כאשר נדרשים בתי המשפט לעילה שעניינה במרחב הוירטואלי – כגון עילה שביסודה פירסום לשון הרע באנטרנט – בתי המשפט אינם פועלים, ללא הסמיכה בדין, במסגרת דיונית ווירטואלית שבה ה"נתבע" פקטבי, ה"עדים" אינן עדים וה"צדדים" אינם עומדים זה-מול-זה. יש לציין כי בתיקים רבים שבהם נדונה עד כה שאלת חשיפת זהותו של גולש אנונימי באנטרנט, לא נעשה הדבר במסגרת תביעה עיקרית נגד נתבע אנונימי (תביעת "רן דן"), אלא במסגרת הליך נפרד שאמור להקדים את התביעה העיקרית שתוגש נגד הנתבע לאחר זיהויו.

...

אף אין ספק, כי ככל שתיוצר סתירה בין חקיקה עתידית "לבין המשפט המקובל, יד החוק על העליונה" (ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 232) - אך לעת הזאת, בהעדר חקיקה, בתי המשפט הכירו בעילת תביעה, וסבורני כי אין מקום לקבוע עתה אחרת.

בית המשפט קמא התייחס לכך, שפסק דינו משנה מאמות המידה שקבעה השופטת אגמון-גונן בעניין פלונית, ולכך שמדובר בשינוי "באקלים המשפטי"; סבורני, כי אף אם אמות המידה שקבע בית המשפט קמא מקלות יותר מגישתה, הנה באותה תקופה התרוצצו בקרבה של מערכת המשפט מספר גישות - ובהן של סגנית הנשיאה פלפל, ואין לומר כי בחירת גישה פלונית או שינוי הימנה הוא שינוי באקלים המשפטי, בטרם פסק בית משפט זה את פסקו.

סוף דבר, אם תישמע דעתי יושב התיק לבית משפט השלום, וזה יעיין במידע המצוי בידי המשיבה - ויחליט אם להורות על חשיפתו בהתאם לכללים שבפסק דין זה. נוכח החשיבות הציבורית בבירור הסוגיה, ובמעמדה של המשיבה שאינה פועלת בתיק זה אך לתועלתה הפרטית, אציע שלא נעשה צו להוצאות.

באותו מקרה, לאחר בחינת המשפט המשווה, ופסיקה לעניין ההתערבות ברשת האנטרנט בהחלטות בנושאים אחרים שהתעוררו בארץ, ולאחר דיון בחופש הביטוי בישראל וחשיבות האנונימיות ברשת לקידומו, קבעתי כי האיזון הראוי הוא להורות על חשיפת זהות הגולשים (או למעשה כתובת ה-IP שלהם ממנה, לעיתים, ניתן להגיע לגולש עצמו), רק מקום בו העוולה האזרחית מקימה גם עבירה פלילית לכאורה, לפי חוק איסור לשון הרע.

בהמשך מציין השופט ברק כי: " התגובה הראוי ללשון הרע היא בחשיפת השקר שבה ובהוצאת האמת לאור. והנה, דוקא לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התיקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו-יותר מאשר לאיש "הפרטי"-להגן כראוי על שמו הטוב.

...

גם אם, כפי שיש הטוענים, הם עושים זאת ממניע כלכלי של משיכת יותר גולשים המעדיפים לגלוש באיזור "נקי" ומהוגן, התוצאה היא שחשובה.

לסיכום, יינתן צו לחשיפת זהות גולש באינטרנט בטענה שפרסם דברי לשון הרע כאשר מהפרסום עולה לכאורה כי הדברים שנאמרו מהווים עבירה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע.

נראה לי כי אם יש תרומה מרכזית לרשת האינטרנט, זהו אחד המקרים המעידים על כך. כותב בפורום העוסק בקרית אונו, מעלה חשדות חמורים עליהם שמע בנוגע לעו"ד סבו, המעמיד עצמו לבחירה למשרה המוניציפאלית הרמה ביותר – ראש העירייה.

העתירה לגילוי פרטי הגולשים – המשיבים 8 אין חולק, כי המחוקק טרם אמר את דברו בשאלה העומדת לדיון בעתירה זו, שעניינה המתח שבין חופש הביטוי המלא באנטרנט – אשר יש הרואים בו 'ככר השוק הווירטואלית' [ראה: ניבה אלקין-קורן, "המתווכים החדשים ב'כיכר השוק' הווירטואלית, ממשל ומשפט ו(2) 381] לבין זכותו של הפרט להגנה מפני הפצת לשון הרע אודותיו. השאלה אם יש לחייב את ספק שירותי האנטרנט לחשוף את פרטי הגולשים, החלה להתעורר בפסיקה בערכאות השונות, אך טרם הגיעה להכרעה בפני בית המשפט העליון.

...

החלטתי שם ניתנה בהסכמה שבשתיקה מצד המשיבה, שהשאירה ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט, אך ללא ספק, מהתגובות שאת חשיפת כותביהם ביקש המבקש, שכללו התייחסות משפילה ומבזה כלפי המבקש ובת זוגו, לרבות בנושאים הקשורים לצנעת הפרט, עלתה באופן ברור ה"כוונה לפגוע".

בחנתי את התגובות עליהם מצביעים המבקשים בבקשתם ולא שוכנעתי כי עולה מהם חשש ממשי לקיומה של כוונה לפגוע במבקשים ועל כן לא מתקיימים בהם היסודות של עבירת לשון הרע.

הבקשה לחשיפת פרטי יתר כותבי התגובות, כמפורט בבקשה – נדחית.

באותה פרשה, פורסמו אודות המבקש הודעות אנונימיות במרשתת, בגינן חפץ להגיש תביעת לשון הרע, אך לא היו בידיו פרטי המפרסם.

בעיניין רמי מור ביקש המבקש לחשוף את פרטיו של גולש אנונימי שפירסם אודותיו לשון הרע במרשתת.

...

לאור האמור אני סבורה, כי בענייננו יש לחייב את הנתבעת למסור לתובעת את הפרטים הידועים לה אודות לקוח הנתבעת אשר לטענתה הוא שאחראי לשליחת המסרונים.

בנסיבות אלה, מצאתי להיעתר לבקשת התובעת ולפיכך אני מתירה לה פיצול סעדים, כך שתוכל בהמשך לתבוע את הסעדים הכספיים להם היא עותרת, גם אם הם נובעים מאותה עילה.

סוף דבר – דין התביעה להתקבל.