לקיחת הרכב של המוכר והיעלמות לאחר תשלום מקדמה ללא העברת בעלות

לאחר תשלום כל 18 התשלומים יועבר הרכב הנ"ל לבעלותו של גיא קצר.

הנתבעת טענה שהתובע נעלם מהעבודה וכיוון שההלוואה טרם סולקה ושולמו על ידי התובע רק תשלומים מעטים, הנתבע נאלצה להקטין את נזקיה ולמכור את הרכב.

תנא מסייע לגירסת התובע ניתן למצוא בהוראות החוזה, לפיהן "במידה וגיא לא עמד בתשלומים הנ"ל ניתנת בזאת רשות מאת גיא קצר לא.ס. הובלה ואחסנה לקחת את הרכב לרשותה, למכרו ולחלוט את יתרת הסכום המגיע לחברה ...". הדעת נותנת שאם אכן התובע לא שילם את מרבית התשלומים, כפי שהנתבעת טענה בבית הדין, זו היתה מוכרת את הרכב עוד לפני פיטורי התובע.

על פי עדות התובע, לאחר ששילם מקדמה בת 10,000 ₪, ב- 9 החודשים הבאים (יוני 2011 עד פברואר 2012) שילם 3,500 ₪ מדי חודש, היינו הוא זכאי מהנתבעת להשבה של 41,500 ₪.

החזר סכומים שהתובע שילם בגין רכישת רכב מזדה שלא הועבר לבעלותו – 41,500 ₪.

...

מסיבה זו, דין התביעה האישית כנגדו להידחות.

כיוון שעדותו של סיווה נדרשה גם כבעלים של הנתבעת מס' 1, לא מצאנו לחייב את התובע בהוצאותיו של סיווה, למרות הדחיית התביעה האישית כנגדו.

סוף דבר – התביעה מתקבלת ברובה ועל הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 12,580 ₪; תמורת הודעה מוקדמת בסך 6,500 ₪; פדיון חופשה בסך 4,750 ₪; פדיון הבראה בסך 4,380 ₪; דמי מחלה בסך 2,600 ₪.

עוד טען, כי בחודש מאי 2012 הוא חלה ואושפז ובהיותו לאחר ניתוח ובמצב של עירפול למחצה, הוא "הסכים לחתום על מיסמך, שנערך ונוסח בידי עורך דינו של הנתבע מס' 2, ואשר לפיו העביר התובע גם את מניותיו האחרונות – 50% - בנתבעת מס' 1, לבעלותו של הנתבע מס' 2, ללא תמורה" (ההדגשה במקור – א.ש. סעיף 9 לכתב התביעה).

כך, כל התחשיבים הנוגעים לפרישתו של מרדכי בוצעו בידיעתו ובהסכמתו, לאחר שהוסברו לו יותר מפעם אחת גם ע"י מנהל החשבונות של הנתבעת, המוכר לו מזה עשרות בשנים.

כך גם שכרו של מרדכי לחודשים אפריל ומאי 2012 שולם במלואו, לאחר שנוכו ממנו תשלומים אישיים ופרטיים ששולמו ע"י הנתבעת עבור צרכיו האישיים וכן נוכו מקדמות שנטל מהנתבעת במהלך חודשים אלו.

טופס שטר העברת מניות ייחתם במעמד החתימה על הסכם זה. עם החתימה על הסכם זה, נוטל מר עופר מרום על אחריותו הבלעדית את כל חובות החברה שנוצרו לפני מעמד החתימה ולאחריה.

לא נעלמו מעיניי טענות מרדכי בסיכומיו בנוגע לתאריכים המופיעים על שטר העברת המניות ביחס לתאריך חתימת הסכם הפרישה, ואולם אין בידי לקבל את הסבריו לכך שמדובר במעשה מירמה, ובמה דברים אמורים? כאמור לעיל, הסכם הפרישה נחתם ביום 06.05.2012.

ראשית, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לנזק שלדבריהם נגרם להם, ודי בכך על מנת לדחות את דרישתם; שנית, אין חולק, כי רכב המרצדס בו מדובר היה בכל הזמנים הרלוואנטיים רשום על שמו של מרדכי, ולפיכך, בהעדר כל ראיה שניתן ללמוד ממנה, מדוע לטענת הנתבעים הוא נטל את הרכב ללא היתר, אני דוחה את טענתם; שלישית, כפי שפסקתי לעיל, הסכם הפרישה מהוה בעיניי הסכם שריר וקיים בין הצדדים, והעובדה שהנתבעים לא מצאו לנכון ליתן ביטוי כלשהוא במסגרתו לרכבו של מרדכי, מעידה כי בזמנים הרלוואנטיים לפרישתו, הם סברו כי מדובר בסידור ראוי והגון מבחינה כלכלית.

...

טענת הנתבעים, לפיה מרדכי קיבל תמורה שהיתה מקובלת עליו כנגד העברת המניות לעופר לא נסתרה, ובמה דברים אמורים? הנתבעים טענו, כי מכונית המרצדס שנרכשה עבור מרדכי ומומנה עבורו ע"י החברה, נותרה בבעלותו.

לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם למרדכי מרום סך של 2,440 ₪ בגין פדיון דמי הבראה.

התביעה כנגד עופר מרום נדחית ואני מחייב את מרדכי לשלם לעופר הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

בשים לב לפער הגדול בין הסכום הפסוק אל מול סכום התביעה המקורי בסך 398,576 ₪, שהופחת בכתב הסיכומים ל- 165,093 ₪, אני מחייב את מרדכי לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

גרסאות וטענות הצדדים המבקשת המבקשת היא סוחרת מכוניות, המוכרת רכבי ליסינג יד ראשונה (ס. 1 לבקשה) בתצהירה, תיארה המבקשת כי ביום 3.3.2020 היתעניינו ברכב טויוטה מספר 8647781 (להלן: "הרכב") שלושה אנשים, במטרה לרכוש אותו ולשם כך קבע איתם גיסה מקום מפגש בו אחד מהם ביקש לקחת את הרכב לנסיעת מבחן, ושני חבריו נותרו עם אותו הגיס.

לאחר שהראשון נסע עם הרכב, ביקשו השניים האחרים לגשת ל"פיצוציה" סמוכה ונעלמו מהמקום.

ב2 לחודש אני נגשתי למגרש, לקחתי את הרכב אליי הביתה, עשיתי עם הבנאדם הזה זכרון דברים, שלמתי לו חלק מהכסף על הרכב, מקדמה, ואז לקחתי את הרכב.

שלמתי לו את שאר הכסף והוא הבטיח לי שיש עוד מפתח של הרכב שהוא יביא לי. הבנאדם אמר לי אני מעביר ישר את האוטו על שמך.

לדבריו, פעל בתום לב, ונקט בכל האמצעים הסבירים: ביצע לרכב בדיקה, שילם אגרה בדואר ובדק שאין עיקולים / שעבודים על הרכב ובדק בדואר ישראל שאין מניעה חוקית להעביר הבעלות על שמו.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה של המשטרה איני רואה מקום להיעתר לבקשה.

שוני זה מצריך בירור עובדתי מעמיק יותר, שלא ניתן לקיימו בהליך של סעד זמני, ולכן, גם באספקט זה, אין בידי לקבל את הבקשה.

נוכח הסכמת המשיבה 6 להותיר את הרכב במשמורתה, אני מורה כי עד להכרעה בתביעה עצמה, יוותר הרכב במשמורת המשיבה 6.

במסגרת ההליכים, עתרה המבקשת, טרם הגשת התביעה דנן, ליתן צוים אירעיים במעמד צד אחד כנגד המשיבים 1-2, ומשטרת ישראל : צו עיקול זמני על הרכב המגביל את שימוש המשיב 2 ברכב באופן שלא תועבר הבעלות ברכב ולא כל פעולה בעיניינו; צו הגבלת שימוש ברכב באופן שתמנע מכירתו, שעבודו ושינוי מצבו או הזכויות בו; צו מניעה האוסר על המשיבים לערוך שינויים ברכב או להעביר זכויות בו לצדדים שלישיים, וכן צו המורה למישטרה להמנע מלהוציא את הרכב מחזקתה וכי עליה להמשיך ולהחזיק בו. בתחילה ניתן צו אירעי במעמד צד אחד, האוסר על המשיבים לבצע דיספוזיציה ברכב, וזאת עד למתן החלטה אחרת בבקשה לסעדים זמניים.

אין לו ולמשיב 1 כל קשר לחשודים בפרשה והם אינם מכירים אותם, ולא ברור כיצד טוענת המבקשת שרכבה נגנב ביום 03.03.2020 בעוד שהגישה תלונה במישטרה לאחר המועד הנ"ל. לטענתו, בהתאם לסעיף 34 לחוק המכר, הוא והמשיב 1 עומדים בתנאי תקנת השוק וזכותו ברכב חוקית: המשיב 1 רכש את הרכב ממגרש מכוניות שנימצא בעטרות, מסוחר רכבים בשם זוהדי סנדוקה (להלן: הסוחר), על פי זכרון דברים שנחתם בין המשיב 1 לבין הסוחר, שולמה מקדמה עד להעברת הבעלות ברכב על שמו של המשיב 1, כשלטענתם בעת השלמת העברת הבעלות, נתן המשיב 1 את זכרון הדברים לסוחר ובתמורה קיבל רישיון רכב עדכני בו הוא רשום כבעלים; כי הסוחר ישב במיגרש המכוניות והציג את עצמו כמי שעוסק במכירת רכבים וכל אדם סביר היה מאמין ולא היה חושד כי המדובר בניסיון מירמה או במכירת רכב גנוב; כי כל העסקה של רכישת הרכב על ידי המשיב 1 נעשתה במהלך העסקים הרגיל, בתוך מיגרש המכוניות, בצורה חוקית ותקינה באמצעות מסמכים שהופקו מדואר ישראל; המשיב 1 שילם עבור הרכב סך של 45,000 ₪, תמורה ריאלית שכן בהתאם לרישומי משרד התחבורה, מדובר ברכב ליסינג ולא ברכב פרטי, רכב בעל תקלות מכאניות, קילומטרז' גבוה, וכן לאור זאת שהסוחר הציג בפני המשיב 1 כי מחירון הרכב הוא 73,000 ₪; לאחר שהמשיב 1 שילם את מלוא התמורה הוא קיבל את הרכב לחזקתו ורישיון רכב על שמו; המשיב 1 פעל בתום לב ולא עלה כל חשד לגבי הרכב או לגבי הסכום, שכן התמורה ששולמה היא פרי משא ומתן בינו לבין הסוחר, שרצה מחיר גבוה יותר, והמחיר הוסכם בשל מצב הרכב.

דיון והכרעה "תקנת השוק" סעיף 34 לחוק המכר קובע: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובילבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב". (להלן: תקנת השוק) מטרתו של סעיף 34 לחוק המכר הנה לאזן בין האנטרס של שמירה על זכויות קניין במיטלטלין, לבין האנטרס של תקינות חיי המסחר.

בהתאם לגירסת המשיב 1, כפי שנמסרה בעל פה במהלך עדותו, נחתם בינו לבין הסוחר זכרון דברים: "ב2 לחודש אני נגשתי למגרש, לקחתי את הרכב אליי הביתה, עשיתי עם הבנאדם זכרון דברים, שלמתי לו חלק מהכסף על הרכב, מקדמה, ואז לקחתי את הרכב. הלכתי הביתה ובדקתי את האמאמא של הרכב, ויום למחרת על הבוקר הבנאדם היתקשר אליי אמר לי אתה מגיע ונעשה העברת בעלות... יום למחרת קבלתי את המסמכים ב3.3, העברת בעלות על שמי, שלמתי לו את הכסף, והוא ביקש ממני את זיכרון הדברים שעשינו כי הוא אמר לי שאני לא צריך אותו" (ע. 6, ש. 8-13).

" יצוין כי, בתגובת המדינה לעניין העברת חומרי החקירה מיום 28.04.2020, במסגרתה צורפו חומרי החקירה לראשונה, צוין בסעיף 5 כי הם כוללים "טופס העברה בנקאית המזויפת שהוכן על שמה של המבקשת אדוה חדד, שאותר בטלפון של אחד החשודים במהלך פריקת הטלפון על פי צו ביהמ"ש..." לא ברור מדוע בחרה המבקשת להשמיט פרטים מהותיים להבנת האופן בו נעלם הרכב.

...

סוף דבר, אני דוחה את המרצת הפתיחה 14024-05-20, מקבלת את המרצת הפתיחה 10262-04-20 ומצהירה כי המבקשת היא הבעלים של הרכב.

בהתאם, אני מורה למשרד הרישוי להעביר את הבעלות ברכב על שמה של המבקשת, שתפנה עם פסק הדין למשטרת ישראל לשחרור הרכב לידיה, כמובן- בכפוף לנהלי המשטרה ומשרדי הממשלה המשיבים.

לפיכך אני מורה על רישום הבעלות ברכב על שם המבקשת במשרד הרישוי.

המסמך היחיד שהציגה התובעת בתמיכה לטענתה כי קיימת תניית שימור בעלות בעיסקה עם יב. שנוע הנו חשבונית שהנפיקה התובעת על שם י.ב. שנוע בגין הזמנה 2880 מיום 9.2.17, בה צוין כי "הבעלות בסחורה/ציוד הנמסרת תשאר בידי הידקו גבעתי בע"מ ולא תועבר ללקוח אלא לאחר סילוק תמורתה" (נספח 7 למוצגי התובעת).

כשנשאל האם מדובר בהתנהלות האופיינית למי שהוא נוכל ורמאי, השיב כי "אין מה להסתיר כל מנוף שזז אני יודע ואי אפשר להחביא את זה בייחוד שנעשה פה עוקץ הייתי עולה על זה" (עמ' 57, 15-18); ובהמשך: "כשראיתם [הנתבעים-ר.ס.] שאתם הולכים להיעקץ וזה יתברר אח"כ לקחתם באותו יום עשיתם העברת בעלות לי. נטע כדי להבריח את המשאית הזאת ונתתם ייפוי כוח לעשות את הרשוי" (עמ' 57, שו' 29-30).

הנתבע היתייחס בחקירתו גם לרקע לחתימת ההסכם לרכישת המנוף מי.ב. שנוע, ומדוע בחר לרכוש את המנוף ולא לפרקו מהמשאית של חברת אלון שעליה הותקן, וכך אמר: "המשאית במקור שלה היה לה מבנה אחר לגמרי, על מנת להציב עליה את המנוף הייתי צריך לפרק את כל מה שהיה עליה, היא הייתה משאית רכינה. לצורך הרכבת המנוף נאלצתי לפרק את כל הארגזים, את המיטה, את השילדה כל מה שהיה אמור, הייתי אמור לפרק, פירקתי את זה באיזה שהיא מסגריה באיזור התעשיה ושלחתי אותה כשהיא עירומה לגמרי, שילדה. על מנת להחזיר לטענתך את המנוף ואת כל הסיפור חזרה היה נגרם לי נזק של לפחות עשרות אלפים של שקלים. מה עוד שבהרכבה של המנוף סך הכל השביחו את המשאית והעסקה הייתה או למכור אותה כמו שהיא עם המנוף או פשוט לקנות את המנוף שזה היה מן הראוי לעשות עסקה כזו ולא להחזיר את כל העסקה. מה עוד שגם משרדיו של התובע קיבלנו אישורים שהכל תקין ושהכל בסדר ושיש תמורה למנוף ולרגע אף אחד לא בא ואמר לנו יש בעיה אל תעשו את זה, הכל היה תקין לגמרי ולכאורה קיבלנו את כל המסמכים של המנוף מידיהם אנחנו לא הלכנו לקבל את המסמכים הם שלחו אותם אלינו" (עמ' 79, שו' 31 – עמ' 80, שו' 5).

הנתבע ומר רז גל העידו כי המשאית שעליה מותקן המנוף נמכרה על ידי חברת אלון לחברת נטע תמורת סך של 760,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום שך 390,000 ₪ הועבר בהעברה בנקאית מחשבון חברת נטע לחשבון חברת אלון כמקדמה על הרכישה, כנגדה נילקחו הלוואות בסכום כולל של 400,000 ₪ מהבנק, והמשאית והמנוף שועבדו לטובתו כנגד ההלוואה.

עסוקו של המוכר במכירת הנכסים מסוגו של הממכר, איננו חייב להיות עסוקו הבלעדי, ונראה כי אינו חייב להיות אפילו עסוקו העקרי (שם, בעמ' 697; ראו גם: הילכת כנען; ע"א 120/87 תעשיית אבן וסיד בע"מ נ' דשנים אורגאנים חברה בע"מ (פורסם בנבו, (12.11.90).

בכך יש כדי לבסס די הצורך עיסוקה של י.ב. שנוע בסחר מנופים המותקנים על משאיות, ויש לראות בה כמי שנכנסת תחת הגדרת "מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר". כפי שפורט לעיל, הנתבע העיד באשר למכלול היתנהלות חברת אלון מול י.ב. שנוע בעסקת המנוף נשוא התביעה, כשבתחילה הייתה אמורה י.ב. אלון לרכוש את המשאית שהיתה בבעלות חברת שנוע ועליה הותקן המנוף שרכשה מהתובעת, ולאחר מכן ביקשה י.ב. שנוע לחזור בה מעיסקת רכישת המשאית מחברת אלון, והציעה לאחרונה לרכוש את המנוף שהותקן על המשאית, וכך סוכם, עסקה שמצאתי כי היתקיימה ושולמה תמורתה.

כן נטען כי הנתבע דחק במר יחיא לבצע את שינוי המבנה ולהעביר הבעלות והדבר מעיד על כך שידע שבעלי י.ב שנוע נעלמו והיה חייב לפעול במהירות ובחוסר תום לב. כמו כן, לטענתה, לפי גרסת הנתבע הוא החליט על העסקה עם מר רז גל כחודש וחצי לפני שלכאורה נחתם ההסכם עם י.ב שנוע ביום 8.5.17.

...

לאור מכלול נסיבות העניין כמפורט לעיל, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת להפריך גרסת הנתבעים שפעלו בתום לב הנדרש לשם החלת תקנת השוק בענייננו, הן ביחס לעסקה שבין חברת אלון לי.ב שינוע, הן בעסקה שבין חברת אלון לחברת נטע.

סיכום התביעה כנגד הנתבעים 3-1 ו- 5 נדחית.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב במכלול נסיבות הפרשה, תשלם התובעת לנתבעות 3-1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪, ולנתבע 5 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪, זאת בשים לב לאופי הטענות כלפי הבנק כנושה וסכום ההלוואה שהעמיד.