העתירה
לפניי עתירה מינהלית שבגדרה מבקש העותר, נתין אתיופיה אשר הסתנן לישראל לפני כארבע שנים, כי בית-המשפט יורה למשיב, משרד הפנים, להעניק לו מעמד של פליט או תושב אירעי; זאת, משפניותיו של העותר להסדרת מעמדו בישראל נדחו על-ידי הגורמים המוסמכים במשרד הפנים.
על-פי הנוהל, הבקשה הראשונית של מבקש מקלט בישראל הופנתה לנציבות האו"ם, אשר מתפקידה היה לערוך בדיקה וסינון ראשוניים, ובמקרה הצורך – גם לקיים ראיון מקיף עם המבקש, ולפנות למשרד הפנים ולנציגויות האו"ם בכדי לקבל מידע נוסף אודותיו; והכל על-מנת לבדוק האם עניינו של המבקש נופל – ולוּ לכאורה – בגדר אמנת הפליטים.
אמנם, העותר טוען כי ההחלטות בעיניינו לא נימסרו לעיונו, ולאור זאת ניתן להסיק כי לכאורה טרם החל מירוץ 45 הימים להגשת עתירה מינהלית.
...
בכל אחת מההחלטות צוין, כי לא קמה עילה להכיר בעותר כפליט לפי הקריטריונים שנקבעו באמנת הפליטים, הואיל ולא הוכח חשש לרדיפתו באתיופיה, מחמת גזעו, דתו, אזרחותו, או השתייכותו לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, כאמור באמנת הפליטים; ולמעשה לא הוכח כל חשש מרדיפה, גם לא על רקע אחר, שלא נמנה על חמשת הטעמים המפורטים באמנת הפליטים.
סיכומם של דברים: החלטת המשיב בעניינו של העותר ניתנה בגדר שיקול הדעת המסור לו, נסמכה על חווֹת-הדעת של נציבות האו"ם והוועדה המייעצת, באה בגדרו של מתחם הסבירות; ולא קמה, אפוא, עילה להתערב בה.
אין בסיס להיעתר לסעד הנוסף המבוקש, של שחרור העותר ממשמורת, סעד אשר הוסף בכתב-יד לכותרת העתירה.
התוצאה
אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.
