ללא תביעה לגירושין אי אפשר לדבר במונח סרבנות גט

ובאשר למה שכתב בית הדין על מאיסות האישה בבעל, הינה אף אילו נכון הדבר שמואסת בו אין לחייבו לגרשה כמ"ש בשו"ע סי' מ"ז סעיף ב' "אם רצה הבעל לגרשה", אך אין לחייבו ודקדקו הפוסקים והובא בפד"ר דאף לחייבו לגרש, ללא כפיה, אי אפשר וזאת מלשון השו"ע שכתב אם רצה, דרק ברצונו תלוי הדבר, ויש לקבל את העירעור.

וכלשונו של השופט י' כהן בבג"צ 661/77 הבר נ' בית הדין הגדול לערעורים, פ"ד לב(3) 324, 329: "כידוע, גירושין על-פי דיני ישראל אינם מבוצעים על-ידי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין, אלא על-ידי הצדדים עצמם ותפקידו של בית-הדין הוא רק לפקח על הגט. במקרה שאין הסכמה בין הצדדים בית-הדין פוסק, אם על הצדדים להתגרש. כאשר מוגשת תביעה לבית-הדין בעיניין גירושין, הרי לפניו למעשה ארבע אפשרויות: אפשרות אחת - לדחות את התביעה; אפשרות שניה - לא לחייב את בני-הזוג או אחד מהם בגירושין אלא לקבוע שהצדדים צריכים להתגרש או שמצווה עליהם להתגרש; אפשרות שלישית - לפסוק שהבעל או האישה מחוייבים ליתן או לקבל את הגט ואפשרות אחרונה - לכפות גט לפי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953-". ראו עוד בג"צ 644/79 גוטמן נ' בית-הדין הרבני האיזורי, תל-אביב-יפו, פ"ד לד(1) 443, 448-446 (מפי השופט אלון).

ניתן דעתנו במיוחד להוראת סעיף 1(ב) לחוק, ולפיה ניתן לנקוט בסנקציות הקבועות בחוק בכל סוגים של פסקי-גירושין, גם אם המושגים "כפיה" או "חובה" לא באו בו מפורשות.

לענייננו-שלנו נזכור את הבדלי הנוסחות בין בית-הדין הרבני הגדול - שדיבר אך ב"רצוי" וב"רצוי מאד" שבני-הזוג יתגרשו - לבין בית-הדין הרבני האיזורי, שהטיל חיוב על האיש לגרש את האישה.

אכן, על-פי חוק קיום פסקי-דין, חיוב לגט כמוהו כהמלצה לתת גט, אך למותר לומר כי נכונותו של בית-דין רבני להטיל סנקציות על סרבן גט תהא רבה יותר במערכת של חיוב מאשר במערכת של המלצה.

...

בהחלטתו מיום ז' בחשון תשנ"ו מתאר בית הדין הרבני הגדול את קביעות בית הדין האזורי ואת טענות הצדדים, ובסופו של דבר, קובע כדלקמן: "המשיבה טוענת כי יש בסיס לחייב בעל המכה את אשתו לגרשה, וכן יש מקום לחייבו לגרש אם הוא רועה זונות, גם ללא התראה כשהוא מתמיד בכך, וכן יש לחייבו לגרש מטענת מאיסות באמתלא מבוררת.

ואלה היו דבריו של הרב שלמה דיכובסקי (אשר כתב ראשון את פסק-הדין): "לגופם של דברים, נראה לנו כי יש לחייב את הבעל בגט בכל מקרה. האשה מואסת בבעלה מאיסות מוחלטת, הדברים נראים לעין, וא"צ לפנים. בפס"ד שפורסם בפד"ר י' עמ' 201 ואילך הארכנו להוכיח כי הצורך באמתלא ברורה באומרת מאיס עלי, אינו משום שמאיסות ללא אמתלא אינה מספקת, אלא שבמאיסות כזו אנו חוששים שמא עיניה נתנה באחר. אבל כל שהמאיסות ברורה לעיני ביה"ד, גם אם אין לכך הצדקה, נחשבת האשה כאומרת מאיס עלי באמתלא ברורה, וכדברי ה"חזון-איש" (אבהע"ז ס"ט סקט"ז): 'והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא [אי-יציבות - מ' ח'] במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראים הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס אינה מפסדת בתביעתה'".

והמסקנה לענין החיוב בגירושין מתבקשת כמו-מאליה.

סוף-דבר האשה שלפנינו היא בת כשלושים ושמונה.

הבקשה בדיון הייתה להכריז על הבעל כסרבן גט, לחייבו במזונות זמניים של 10,000 ש"ח ולחייבו בגט.

כאמור, ביום שנקבע לדיון במזונות האשה המעוכבת להנשא מחמתו (ניתנה החלטה בתיק מזונות), הוגשה הבקשה דנן, לאחר שכלו כל הקצין, להתרת הנישואין על ידי ביטול הקידושין או זכוי גט. דיון והכרעה ביטול הקידושין המושג של הפקעת קידושין הוזכר כמה פעמים בש"ס – "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה" (כתובות ג ע"א, יבמות צ ע"ב וקי ע"א, גיטין לג ע"א ועג ע"א, בבא בתרא מח ע"ב).

ומכאן יש לדחות את דברי באות כח המבקשת ללמוד מסוגיות אלו להפקיע את הקידושין בנידון שלפנינו (כמפורט בסעיפים 22–28 לבקשה), והרי כאן הקידושין נעשו כהוגן, ונתקדשו כדת משה וישראל, ואם כן אי אפשר ללמוד מסוגיות אלו להתיר בנידון דידן ללא גט. ומה נמלצו דברי השיבת ציון, הובא בשו"ת נודע ביהודה (תניינא, חושן משפט סימן סב דיבור המתחיל "ואני תמה" והיא תשובה מבן המחבר בעל שיבת ציון כמצוין בסוף התשובה) וזו לשונו הנצרכת: "הא ודאי בכל מקום דאמרינן שחכמים הפקיעו הקידושין, הכוונה דהוי זה כאילו היו הקידושין בתחלה על תנאי, וכאילו היתנה בפירוש בשעת הקידושין שאם תהיה כך תהיה מקודשת ואם יהיה כך לא תהיה מקודשת, אבל בלתי זה לא היה ביד חכמים להפקיע הקידושין, לדידן דקיימא לן שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ועיין במסכת בבא בתרא (דף מח ע"ב) – תוספות (דיבור המתחיל "תינח") – עיין שם. אבל כיון שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, הוי זה כמו שהתנה המקדש בעצמו שמקדש על תנאי שיש בכל הקידושין לפי דעת חכמים, ובשביל כן כתבו התוספות במסכת גיטין (לג ע"א) דלכך התקינו שיאמר בשעת קידושין 'כדת משה וישראל'.

נמצא שהיו את כל התנאים לביטול מקח – שהיה חולה בטרם הנישואין ולא נודע לאשה על כך אלא אחרי הנישואין, וכשנודע לה מיד מחתה על זה. אך בנידון שלפנינו אין כאן שום תנאי מתנאי ביטול מקח, שהרי מצב עגינות האשה נולד אחרי הנישואין, ומה שטענה על בעלה שהתנהג עמה שלא כפי שדיבר על זה קודם הנישואין – גם אם נקבל טענותיה כאמת צרופה, ונניח שיש בטענותיה אחת לאחת או במצטבר משום ביטול מקח, בנדון דידן אי אפשר לקבל זאת כטענה לביטול מקח, שהרי כאשר הבעל תבע תחילה גירושין ביקשה האשה שלום בית, וכשתבעה גירושין טענות אלו נאמרו כימעט חמש שנים אחר נישואיה, הרי שסברה וקבלה מצד טענות אלו, ואין אפשרות לבוא ולטעון לאחר זמן כה רב מחמת טענות אלו לביטול מקח, כאמור.

...

וגם מה שהביאה באת כוח המבקשת כי הבעל הוא זה שפתח בהליכי הגירושין ותבע בתוקף גירושין ושאם האישה לא תסכים לגירושין יש לכפות אותה על כך – אין בזה שום דבר לעניין זיכוי גט עבורו, שהרי סוף דבר הבעל חזר בו וטען כי הוא מבולבל ואינו יודע מה הוא רוצה, ולא בגלל הכתובה, אלא לגופו של עניין הוא מבולבל כי יש לו כבר משפחה.

וכל זה אינו נוגע לענייננו, שאף על פי שבית הדין כתב לחייב את הבעל לתת גט, ואף כתב לכופו "ובאמצעות בית הדין", מכל מקום הבעל אינו לפנינו לכופו על כך, ומה יועיל שבסופו של דבר זכות הוא לו לתת את הגט, כאשר אינו כאן לתת גט. סוף דבר בית הדין, כאמור בפתח הדברים, רגיש מאוד למקרה שמונח לפנינו, ויעשה כל שלאל ידו להתיר האשה מעיגונא אליבא דהלכתא.

לב בית הדין פתוח לשמוע ולקבל דוגמאות להתיר אשה מעגינותה, כל עוד הן על פי ההלכה הצרופה, וכך יעשה כאשר ימצא לנכון במקרים אחרים, אולם במקרה הנוכחי לב בית הדין משתתף בצער האישה ובמצוקותיה, אולם לא מצאנו לעת הזאת פתח להתירה מעגינותה.

] ו/או בכל מקום שהוא ללא הגבלה, בצרוף הודעה כי כל היודע על מקום המצאו ויש בידו לסייע להוציא מהבעל גט, הרי הוא מצוה ועומד לכך, ואילו כל המסייע לו להמשיך ולעגן את האישה, הרי הוא מסייע לדבר עבירה.

הצדדים אזרחי ישראל ולביה"ד הרבני סמכות שיפוט חוקית לידון בתביעת הגירושין ובכרוך לה. הצדדים אכן הופיעו בביה"ד, היתקיימו דיונים ואף היתקיים מו"מ מועיל לקידום העניין, אך מרגע שהבעל עזב, אין היתקדמות ממשית בתיק כאמור, אף שכבר ניתן פסק דין.

מנגד המשיבה טוענת: "חברי נאם על מה התיר החוק ומה לא. שכח לציין שמדובר באישה בת שלושים ואחת שנה, שהיא עגונה כבר שנתיים. הכול היה נימנע אם הבעל היה נותן גט לאישתו. לא צוי עיכוב יציאה, ולא צוי הגבלה. לא נצטרך יותר להגיב ולדון בערעורים. בית הדין האיזורי נתן לבעל כל האפשרויות לגרש את אישתו, לא הייתה שום ברירה אחרת ורק להטיל צוי סנקציות כנגד הבעל, המערער לא בא בניקיון ידיים בעת הגשתו את העירעור. לא משלם מזונות. האישה מעוכבת מחמתו, ... מדובר באישה צעירה." דיון באשר לטיעון המרכזי שביה"ד אינו מוסמך להטיל הגבלות שאינן מפורטות בחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה. נושא זה נדון והוכרע מכבר בפסק דין ארוך ומנומק של ביה"ד הרבני הגדול מיום י"ז אלול תשס"ח [תיק מס' 8455-64-1] בהרכב הגר"ש דיכובסקי הגר"א שרמן והגר"צ בוארון שליט"א. בפסק דין זה נקבע שביה"ד מוסמך להטיל הגבלות שאינן מפורטות בחוק כדי לאכוף את פסק הדין לגירושין, ובכללן ההרחקות החברתיות הידועות כ"הרחקות דרבנו תם".

ביה"ד האיזורי אף נקט בלשון "מִצְוָה", ו"סיוע לדבר עבירה" – מונחי לשון הנטועים היטב בדין הדתי ויונקים ממקורותיו, והם הם הדברים.

כאמור, יתר ההגבלות הנ"ל הן בכפוף שאינן עומדות בסתירה לחוק המקומי כשמדובר בתושבי ואזרחי חו"ל. כמו כן, יובהר ויוער בהתייחס לטענת המערער שלא היתקיימה ההדרגתיות של אמצעי ההגבלה שנקבעה בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), שההדרגתיות נועדה לאפשר לסרבן הגירושין להתעשת ולחזור בו מסרבנותו למתן גט, בעוד שבנידוננו ביה"ד שוכנע שמדובר בסרבנות חד-משמעית וחתוכה ורק ההרחקות עשויות לעזור להוציא את האישה מעגינותה, ולוח הזמנים שנטען ע"י הבעל לא היה בו עזר להועיל כדי לשנות דעתו.

במקרה שלפנינו מדובר ברשע עבריין שמחזיק את אישתו ומעגן אותה ואין זה דומה למחללי שבת וכו' שאין באפשרותינו להעמיד הדת על תילה, ונהפוך הוא – ע"פ דין תורה היה צריך לכופו בשוטים, ומאחר והדבר לא מתאפשר ע"פ החוק והנימוס, יש להחמיר עליו ככל שאפשר כדי שיתיר את אישתו מעגינותה.

...

הצעת ב"כ הבעל שהמו"מ יתקיים בארה"ב או באירופה כמו הטענה שישנו 'צו חוסם' שמונע מביה"ד לדון בענייני הגירושין, נדחות על הסף.

ומשכך הערעור נדחה למעט ענין הגבלת הקבורה שהערעור מתקבל לגביו.

הרב אליעזר איגרא – דיין הרב ציון בוארון – דיין לסיכום, לדעת הרוב, הערעור נדחה על כל חלקיו.

שנית, בנגוד לקביעה בעמ"ש 38845-10-12 (סעיף 21 לפסה"ד) כי לא ניתן למצוא בע"א 49 (להלן: "פרשת סבג") תימוכין לגישה המהותית, הרי 29 ( 247/97 סבג נ' סבג, פ"ד נג( 726 שניתן ע"י הנשיא בדימוס כבוד השופט א' 30 ( שבבע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני, פ"ד סא( ברק (להלן: "בע"מ 9607/03 ") נקבע על ידו באופן מפורש וברור בסעיף 15 כי בפסק דין סבג ננקטה גישה פרשנית מהותית למונח בן זוג וכך באו לידי ביטוי הדברים בפסק הדין: "מן העבר האחר הוכרה האפשרות לשלול מאשה, שהיא "סרבנית גט" ואשר בעלה קיבל מבית הדין היתר נישואין, את מעמדה כ"בת זוג" בחוק הירושה (ע"א 247/97 סבג נ' סבג (לא פורסם); ראו גם פ' שיפמן "מספר

נסיבות הזוג מ.ג. מלמדות כי חרף משברים, תביעות ואף פירוד פיסי בבחינה זו שכל אחד מהם גר שנים רבות בדירה נפרדת, גירושין לא היו שם. נשמר קשר טוב בין השניים.

את הדיבור "בן – הזוג הנשוי" בסעיף 11 (א)( 2) לא ניתן לקרוא לבדו ולהסתפק אך בדרישה כי בני הזוג נשואים ולא התגרשו, פרשנות פורמלית גרידא אלא יש לברר את משך חיי הנישואין, תקופה העולה על 3 שנים ומגורים משותפים בדירה, היינו בחינה מהותית אשר אינה מסתפקת בנישואין הפורמליים בלבד.

כמו כן, ההליך כולו נוהל על ידי התובעת כתביעה לפסק דין הצהרתי ולא כתביעה לאיזון משאבים, תוך שהתובעת לכל אורך ההליך, לרבות סיכומיה וסיכומיה התשובה מטעמה, אינה מתייחסת ואינה נידרשת כלל לשאלה אם הכספים בחשבונות הם כספים ברי איזון על פי הדין או שמא כספים שעל פי דין אינם ברי איזון כמו כספים שהתקבלה בירושה או פיצוי או תגמול בגין ניזקי גוף וכן לא פרטה כלל את זכויותיה ועל כך אעמוד בהרחבה.

...

₪ והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכ"ט הינו סך של 25,000 סיכום: לאור כל האמור לעיל: 151.1.

ההתנגדות לבקשה לצו ירושה שהגישה הנתבעת- ת"ע 3699-09-18 – נדחית.

תביעת התובעת לפסק דין הצהרתי מתקבלת בחלקה כך שנקבע כי התובעת זכאית לפסק דין הצהרתי באשר למגרש, אך תביעה לגבי הכספים בחשבונות הבנק נדחית.

הוא חוזר ומצהיר לפני כל מי שמדבר אתו כי לעולם לא ייתן גט. ככה זה כבר שתים־עשרה שנה (עשר שנים פה בארץ ועוד שנתיים בארצות הברית).

בית הדין נתן את החלטתו בתאריך ל' בתשרי תשע"ז (1.11.2016) וזו לשונה: לאחר היתייעצות עם המחלקה המשפטית שעל יד בתי הדין, מחליט בית הדין בבקשת האשה להכיר בה כ"עגונה", כדלהלן: למרות הנסיבות הקשות שבתיק זה, נראה שלא ניתן להענות לבקשה, ולו מן הסיבה כי המבקשת אינה עונה על הקריטריונים הקבועים להגדרת מצב של "עגונה" או של "סרבנות גט". בתיק המונח לפנינו מעולם לא ניתן פסק דין לגירושין וודאי שלא נקבע מועד לסידור גט. כל שנעשה הוא ניסיונות והשתדלויות להביא את הצדדים להסכמה.

בית הדין ציין כי הגדרתה של האשה כ"עגונה" והכרה בה כעגונה לצורך קבלת זכויות כלכליות הן נידון עצמאי אשר אמות המידה לגביו הן קריטריונים הקבועים להגדרת מצב של "עגון" או של "סרבנות גט", ואינם קשורים ישירות לנידון תביעת הגירושין.

כפי שכתבנו לענין חיוב גט לפי דינא דרבינו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את מישנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עגון או לא, דהיינו: אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באשה כלל אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחילופין כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה – זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין ללא קשר מי גרם למצב הקיים היות שאין זכות לכל צד לעגן את מישנהו.

ומה שכתב הרא"ש בתשובה (כלל מב) "כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב" וכו' "באשר תשיג ידו" – אפשר לומר דלא כתב כן הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט שבא בטענת מום גדול וכיוצא, אבל במוציא לרצונו אפשר דמודה להרשב"א. ומיהו מדברי הריב"ש (סימן צא) משמע קצת שתקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה ואינה יכולה לעכב הגט עד שתהיה הכתובה מוכנת כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה.

...

בפרוטוקול הדיון מופיע כדלהלן: בסיכום: האישה מוכנה לבטל את כל תביעותיה מהעבר וביטול גביית חיובי מזונות מן העבר וכל שיישאר הוא פירוק שיתוף בארצות הברית ומוכנה לקבל גט גם קודם לסיום ההליכים בפירוק השיתוף, האישה מאשרת בחתימתה את כל האמור לעיל.

אשר על כן, לא ניתן להיעתר לבקשת האישה.

אם האישה לא תמציא לבית הדין את המסמכים הנדרשים ממנה כאמור לעיל או שלאחר הגשתם והעיון בהם יגיע בית הדין למסקנה כי הבעל אינו חייב מאומה לאישה היום, יחול פסק הדין דלעיל על הצדדים ולפיו תתקבל תביעת הגירושין של הבעל והאישה תחויב לקבל גט. ניתן ביום כ' באדר ב' התשע"ט (27.3.2019).