ביום 23.6.16 נערך ביקור פקוח מטעם משרד הכלכלה והתעשייה, במהלכו נימצאו ליקויי בטיחות, בנגוד להוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל – 1970 (להלן- פקודת הבטיחות בעבודה), והתקנות שהותקנו מכוחה.
סעיפים 219 ו- 225 לפקודת הבטיחות בעבודה וסעיף 61(א) לחוק העונשין קובעים כי גובה הקנס על עבירה לפי פקודת הבטיחות בעבודה או התקנות שהותקנו מכוחה - ובעניינינו רלוואנטית, כאמור, תקנות הבניה, יעמוד על סך של 14,400 ₪, ובמידה והעבירה היתה עשויה לגרום למוות או לחבלת גוף, יעמוד גובה הקנס המירבי על סך של 29,200 ₪.
מכאן, שתקרת העונש הקבועה בצד העבירה של אי התקנת ארגז עזרה ראשונה הוא 14,400 ₪, ואילו בצד העבירות - שימוש במכונת הרמה לא תקינה ושימוש בכבל חשמלי פגום, הוא 29,200 ₪, שכן אלו היו עלולות לגרום למוות או לחבלת גוף.
עוד יצוין בהקשר זה, כי בית המשפט העליון קבע כי מאחר שכללי הבטיחות בענף הבניה נועדו לשמור על שלומם ועל בטחונם של העובדים בענף, יש להקפיד על קוצו של יו"ד בכללים אלה, ולהטיל ענישה הולמת ומרתיעה על הפרתם:
"למרבה הצער, למרות החשיפה הציבורית לתאונות הרבות בענף הבניה ולתוצאות הטראגיות של תאונות אלה עדיין יש המזלזלים בהנחיות הבטיחות – דבר הגובה מחיר רב בחיי אדם.
...
לאחר שניתנה הכרעת הדין, הגישו הנאשמים בקשה לביטול ההרשעה, ואף זו נדחתה, בהחלטה מיום 18.12.22, מהטעמים המפורטים בה.
בדיון שהתקיים לפני ביום 1.2.23, טענו הצדדים לעונש.
אין בידי לקבל את טענת הנאשמים כי הנאשם 2 הורשע בעבירה אחת בלבד.
בסעיף 126 להכרעת הדין, אליו הפנו הנאשמים, אף נקבע מפורשות כי "אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום" (בלשון רבים), וביחס לנאשם 2 נקבע כי הוא הפר את חובת הפיקוח ולא נקט באמצעים סבירים כדי למנוע את ביצוע כל אחת מהעבירות בהן הורשעה הנאשמת 1, לפי סעיף 222 לפקודת הבטיחות.
בשקילת כל אלה, סבורני כי במקרה שלפני תוגשם תכלית הענישה כך שביחס לנאשמת 1 יושת קנס בשיעור של 40% מגובה הקנס המרבי, וביחס לנאשם 2 יושת קנס בשיעור של 20% מגובה הקנס המרבי.