לפני תביעה לפינוי הנתבעים מדירת התובעים ולתשלום דמי שכירות ראויים בסך של 145,800 ש"ח.
התובעים הם ילדיו ויורשיו החוקיים של מר אלי אמריך ז"ל (להלן – "המנוח"), אשר הלך לבית עולמו ביום 30.12.18 (כך עפ"י צו קיום הצוואה שצורף כנספח ב לכתב התביעה).
ההליך
4.1 ביום 14.10.21 הוגשה התביעה, וביום 3.1.22 ניתן ע"י כב' הרשם הבכיר ב. בן סימון פסק דין בהיעדר הגנה, אשר בוטל ביום 13.1.22.
4.4 ביום 2.11.22 היתקיימה ישיבת קדם משפט בסיומה הוריתי על מינוי שמאי מקרקעין כמומחה מטעם בית המשפט לצורך קידום מתוה של פשרה, חוות דעתו הוגשה ביום 31.1.23, אך הצעתי לצדדים לסיום הסיכסוך בדרך מוסכמת בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 16.2.23 לא התקבלה.
8.5 דוגמה נוספת להכנת תשתית עובדתית כוזבת בידי הנתבעים מבעוד מועד הוא אישור התובע על תשלום דמי שכירות לדירה בשנת 2014 מאת הנתבע, ולא הנתבעת (חשבונית מס 1982 מיום 23.1.14 שצורפה כחלק מנספח ג לראיות הנתבעים), לגביו העיד התובע –
"ש. אני מציג בפניך קבלה מה – 23.1.14 שצורפה לתצהירים של הנתבעים, אתה רושם שקבלת תשלום מהנתבע.
סע' 132(א) לחוק קובע, כי -
"על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתיתו".
הנתבעים לא טענו להגנה מן הצדק, ולא מצאתי בנסיבות העניין כי יהיה צודק לאפשר להם להוסיף ולהחזיק בדירה, בשים לב להתנהלותם חסרת תום הלב, כמפורט לעיל, והולכת התובעים שולל במשך מספר שנים.
...
11.2 בנסיבות העניין, אני סבורה שיש מקום לחיוב הנתבע בלבד בתשלום דמי השכירות הראויים; כפי שציינתי לעיל, משנטשה הנתבעת את הדירה, אין מקום לחיובה בכל תשלום בגינה.
בהעדר ראיות ברורות בעניין זה מטעמם של התובעים, ובשים לב להודאתה של הנתבעת לפניי - אני קובעת כי החל משנת 2020 גר הנתבע, שלא כדין, בדירה, ועל כן ממועד זה ועד לסילוק ידו בפועל מהדירה, עליו לשלם דמי שכירות ראויים לתובעים; כלומר – על הנתבע לשלם לתובעים סכום של 124,200 ש"ח (2,300 ש"ח לחודש * 54 חודשים; מינואר 2020 ועד 30.6.24).
התוצאה
12.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מורה על פינויים של הנתבעים מהדירה, באופן שעל הנתבעת נאסר לשוב ולהחזיק בה ועל הנתבע לסלק ידו ממנה עד ליום 30.6.24, ונאסר עליו לשוב ולהחזיק בה לאחר מכן.
