כתבי יד מיוחדים שנרשמו מהבת לאבא במכתבים שכתב לה

עוד טען ב"כ התובעת כי כאשר נהג רכב התובעת קיבל את מכתב הדרישה שצורף לכתב ההגנה הוא פנה לנהג רכב הנתבעת והלה "אמר שלא ידע שהיה בפסילה, ומיד עלו למשרד הרשוי ומשרד הרשוי הנפיק ביום 08.098.2014 רישיון אותו אני מציג לבימ"ש ולחברי". ב"כ הנתבעת שב וטען כי בעת התאונה היה רישיונו של נהג רכב התובעת בשלילה וכי העובדה כי ניתן רישיון נהיגה זמני אינה גורעת מהשלילה האמורה.

טענה זו לא נסתרה ואף שהיא מחייבת נהיגה זהירה במיוחד גם מצידו הרי שלא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענתו של מר אזולאי בחקירתו החוזרת ולפיה ניכנס לצומת "בשיא הזהירות". גם אם נניח כי תשובה זו מכוונת באופן כללי לכניסה לצמתים ולאו דוקא לצומת בו ארעה התאונה, תשובה זו אינה סותרת את העובדה כי מר אזולאי לא זכר באיזו מהירות ניכנס לצומת.

באותה שורה אין חתימה של בתו של מר פרץ ובשם המקבל צוין "שילת". אין לי כמובן מומחיות בתחום השוואת כתבי יד אך דומני כי גם ללא מומחיות יתירה ניתן להבחין בכך כי אופן כתיבת השם "שילת" בשני המקומות בהם הוא מופיע באישור המסירה הנו זהה.

כלום עלינו להניח באופן אוטומאטי כי אם היה נימסר המכתב לבתו של מר פרץ היא מסרה לאביה את המכתב? זו כמובן אפשרות סבירה אך בנסיבות בהן מר פרץ לא נישאל על כך ובנסיבות בהן בתו של מר פרץ לא נחקרה בסופו של יום ובהיתחשב באפשרות כי בני אדם לוקים בשכחה לעתים לא ניתן להגיע מסקנה כי גם אם נימסר המכתב לבתו של מר פרץ היא העבירה לו אותו, קודם לתאונה או בכלל.

לעניין זה ראו את שנאמר בע"א 7602/06, עיזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ואח' סימה מלכה ואח' מפי כב' השופט ח. מלצר ולפיו: "ניחושים סטטיסטיים אינם יכולים להוות לבדם תחליף לראיות". ביחס לשלילה מיום 24.02.2014: בחקירתה העידה הגב' מאירי, נציגת רשות הרשוי, כי "לגבי הפסילה השנייה שמתחילה ביום 24.02.2014 שלחנו הודעה ביום 23.02.2014 בדואר רשום ולפני זה נשלחה לו תיזכורת ביום 10.09.2013". באשר למכתב מיום 10.09.2013 הרי שהוא נשלח כנטען בדואר רגיל ולגביו לא הוצג אישור כלשהו ועל כן לא ניתן להתייחס אליו.

...

סבורני כי לנוכח אופי המחלוקת אין גם מקום לפסיקת פיצוי בגין עוגמת הנפש.

סיכומו של דבר, הנזק שהוכח מסתכם בסך של 27,878 ₪.

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התובענה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 23,696 ₪ בגין נזקיה הישירים של התובעת.

הוסף, כי המבקש כבן 50 שנה, חולה ואב לקטין.

לבקשה צורפו: מיסמך הפניה לרופא קרדיולוג מיום 25.7.2019; סיכום ביקור אצל רופא קרדיולוג מיום 29.10.2019; סיכום מידע רפואי הנוגע לגב' ורטהיים אגנטה, כבת 80.

לתשובת המבקש צורף מכתב בכתב יד, אשר על-פי הנטען נרשם על-ידי אחותו, ובו נרשם, כי היא מתחייבת לשלם את חובו של המבקש בתשלומים בגובה של 500 ₪ לחודש למשך חצי שנה, ולאחר מכן יועלה הסכום ל2,000 ₪ לחודש.

" יחד עם זאת, בית המשפט העליון, בפסק דינו הנ"ל, לא שלל אפשרות זו באופן מוחלט, אלא קבע כי כאשר מבוקש עיכוב ביצוע עונש מאסר חלף קנס כאשר המבקש כבר החל בריצוי עונשו, נדרשים טעמים מיוחדים כדי להצדיק את קטיעת עונש המאסר (ראו בסעיף 60 לפסק הדין; וכן ראו ע"פ 5939/12 פשקוב נ' מדינת ישראל, (5.9.2012)).

...

נקבע, כי בית המשפט יעתר לבקשה מסוג זה, כאשר: "ייתכנו מצבים בהם נאשם שהושת עליו קנס ומח"ק, המותאם ליכולתו הכלכלית, יקלע לאחר גזר הדין למצוקה כלכלית. ככל שיוכיח נאשם תם לב בהתנהגותו ובמעשיו כי לא ניסיון לחמוק מהדין עומד מאחורי אי התשלום אלא היעדר יכולת אמיתית – שמקורה בנסיבות שלא עמדו בפני בית המשפט בעת שגזר את הדין, או בפני המרכז לגביית קנסות עת שקיבל ההחלטה על פריסת החוב – כך תיטה הכף לטובת פריסה מחודשת של התשלומים, ובמקרים המתאימים, לעיכוב ביצוע המאסר חלף הקנס עד לקבלת ההחלטה בעניינו. בהקשר זה ובהיקש להלכה לגבי עיכוב ביצוע עונש מאסר פלילי רגיל עד להכרעה בערעור, יידרשו טעמים מיוחדים כדי להצדיק את קטיעת העונש לאחר שהחל (ע"פ 5939/12 פשקוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (‏5.9.2012))." במקרה דנן, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדחייה.

יש לומר, כי על רקע האמור בגזר הדין והתנהלותו של המבקש במסגרת ההליך, מידת האמון שבית המשפט נותן לו היא נמוכה, ובפרט יוזכר כי נדרשו מאמצים לא מבוטלים על מנת להביא את המבקש על מנת להשלים את ההליך הפלילי.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

אצל הלקוי בדעתו, המימד האובייקטיבי של גמירות הדעת, אינו בהכרח הוכחה על גמירת הדעת: "במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להווצר מצב שבו הגילוי החצוני המתבטא

באשר לטענת הנתבעת 1 כי מכתבם של המנוחים בכתב ידם מיום 1/5/2011 אינו מעיד על דרך פעולתו ומנהגו של המנוח במתן הלוואה למי מהבנות, אומר כי איני סבור כי "דינה" של הלוואה זו כדינן של אותן הלוואות קטנות יחסית בסכומים, אותן הלווה המנוח למי מבנותיו ובגינן החתים אותן על מיסמך המפרט את מועד ההחזרה, אופן ההחזרה ויתר הפרטים.

אם אמשיך במסקנתי לעניין ייפוי הכח, הרי שגם דינו של המכתב בכתב ידם של המנוחים מיום 1/5/2011 אינו בעל תוקף, קל וחומר תוקף משפטי, כך גם הדברים אשר נכתבו על ידו בתצהיר המתנה, והדברים באשר לטיב העברת הכספים סותרים הם. לבסוף בעיניין זה, אם ניתנה ההלוואה (כדבריה) בשנת 2010 , מה טעם לא קיזז אביה המנוח דאז את חלקה בעזבונו? סבור אני כי המנוח כבר בנקודת זמן זו לא היה כשיר דיו כדי לערוך צוואה חדשה או אף לחתום על תצהיר המקזז את סך ההלוואה מחלקה בעזבון המנוחים.

טענת התובעים בסעיף 33 לסיכומים אותם הגישו לעניין "הברחת נכסים", אין בה דבר וחצי דבר שכן מרגע הגשת תובענה זו, קרי לאחר שמונה מנהל עזבון, זכותו של צד לרכוש מי מנכסי העזבון ואין בעיניין זה כל פעולה שלא כדין, אף אם רישום הנכס יעשה על פלוני בן מישפחה (נסח טאבו אשר יש בו להעיד אחרת, לא צורף על ידי התובעים).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן הבא: על הנתבעת 1 להשיב לעיזבון המנוחים סך 500,000 ₪ בגין כספי ההלוואה.

₪ על הנתבעת 2 להחזיר לעיזבון המנוחים סך 10,000 התביעה באשר לתכשיטי המנוחים – נדחית.

₪ משכך, על הנתבעת 1 להשיב סך 971,600 ₪, ועל הנתבעת 2 להשיב סך 10,000 בשל התנהלותה של הנתבעת 1 והיקף התובענה, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סך 120,000 ₪ בתוך 30 ימים, אחרת יישאו ההוצאות ריבית והפרשי הצמדה.

לפי טופס פרטים מתיק העלייה, שנערך ביום העלייה בסיוע מתורגמן ונחתם בידי העותר ואישתו, לא מולא לגבי העותר נתון הדת ומעמדו הוגדר "נכד ליהודי 4א'". אשת העותר נרשמה כנוצרייה ומעמדה "בת זוג לנכד ליהודי 4א'", והילדים נרשמו כנוצרים שמעמדם "נין/ה ליהודי, ישיבת קבע" [נספח מש/7 לתגובה מקדמית מתוקנת].

ביום 24.04.2002 גויר העותר בבית הדין המיוחד לגיור בחצרות יסף, ותעודת רישום המרת דת נופקה ביום 27.06.2002, מבלי שנרשמה בה עדת המוצא [נספח מש/6].

המשיב הגיש "טופס פרטי מוזמן", הערוך בעברית ובאמהרית, שתוכנו מולא בכתב יד בעברית, בעזרת מסייע שפרטיו בטופס (מעסיקו של העותר).

בסעיף הדת, נבחרה האפשרות של "זרע ישראל"[footnoteRef:3] והוקפה בעיגול, מבין כלל האפשרויות ("ביתא ישראל (יהודי)/ זרע ישראל/ נוצרי/ אחר") וכן נוסף מלל "האבא מזרע ישראל וגם הבת שלו". בסעיף "הערות" גולל העותר את בקשתו וציין ש"אני, אישתי וכל 7 הילדים שלי בישראל יהודים".

ביום 08.02.2021 מסר המשיב לעותר את סרובו להעניק לעותרת מעמד של עולה, במכתב בו פורטו נימוקי הסרוב – בקשת העותר הוגשה בשנת 2015 וסורבה כיוון שהעותר לא הוכיח את אבהותו לעותרת כפי שהתבקש, כשרק בשנת 2018 ביצע בדיקת אבהות ולכן רק בשנת 2019 ניתן פסק הדין הקובע את אבהותו.

...

טענתו העובדתית של העותר, בדבר היותו יהודי או בן ליהודייה, בעת הגעתו לישראל, נדחית.

לכן נדחית גם הטענה בדבר היות העותרת בת ליהודי או נכדה ליהודייה; סוף-דבר: לנוכח האמור לעיל, לא מצאתי פגם בסירוב המשיב להעניק לעותרת מעמד עולה, בזיקה לסעיף 4א(א) לחוק, מתוקף היותה בת של יהודי ונכדה של יהודייה, ועתירת העותרים נדחית.

לבסוף העסקה לא יצאה לפועל, אך עיקר דמי התיווך לא הושבו לתובעים, ועל כן הוגשה תביעה זו. כללי: בעלי הדין: התובעים הם אב ובתו.

לפי התנאי המתלה, המוכר אחראי לכך כי בתוך 60 ימים מיום חתימת ההסכם הוא ירשם בלישכת רישום המקרקעין כבעלים בלעדיים של הדירה, וכי תמחק ההערה בלישכת המקרקעין בדבר קיומו של ניהול עיזבון.

בהסכם סוכם כי התמורה עבור הדירה הנה 2,550,000 ₪ וכי הנאמן עו"ד אורן שריקי יקבל במעמד החתימה שיק ע"ס 550,000 ₪ שיופקדו בחשבון נאמנות מיוחד שייפתח לעסקה זו. מההתכתבויות עולה בבירור מעורבותם של הנתבעים 2 ו-3.

הנתבע 3: הנתבע 3 לא הגיש כתב הגנה, אך הוא חתם על תצהיר אותו הגיש הנתבע 1 בבקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהיעדר הגנה ולפיו למשרד הנתבע 1 לא היה כל קשר לעסקה, כי היא בוצעה על ידו והנתבע 2 סייע לו בכך.

חזוק לכך ניתן למצוא בחומר הראיות שהגישו התובעים כמו המסרונים, עדותה של התובעת באשר לאופן יצירת הקשר עם הנתבע 2, העידר הגשת מיסמך הזמנת התיווך או הטופס עליו חתמו לטענתם עם הנתבע 2 לפני הצגת הדירה, העובדה שמכתב ההתראה הראשון לא נשלח לנתבע 1 ולא הוגשו תדפיסי שיחות על מנת להוכיח יצירת קשר עם משרדו.

...

אני סבור כי מעורבותו ואחריותו הישירה של הנתבע 2 הוכחה במידה הנדרשת במשפט אזרחי ונחה דעתי כי קיבל חלק מדמי התיווך באמצעות הנתבע 3.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הסך 65,300 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (6.8.2018) ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכר טרחת עו"ד בגובה 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל .

התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית.