מונחת לפני תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבעות, בגין נזקים שנגרמו לתובעת, כך לטענתה, עקב פגיעת משאית הנתבעות בעמוד פירסום ובמעקה בטיחות המצויים בתחנת דלק של התובעת, וזאת ביום 5.2.13.
נטען, כי שהוי זה מקשה על הנתבעות להיתגונן מפני התביעה, וכי על התובעת מוטל נטל מוגבר להוכחת תביעתה.
בע"א (ת"א) 8104-11-14 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (23.11.15) (להלן: עניין כלל), אליו הפנו הנתבעות בכתב ההגנה, קבע בית המשפט כך:
"הלכה היא כי כאשר מדובר בנזקי רכוש (פח) כתוצאה מתאונת דרכים, דו"ח השמאי חייב להערך בסמוך למועד הפגיעה, וככל שהבדיקה נעשית במועד מאוחר יותר למועד התאונה, כך מתעורר קושי להסתמך על בדיקת השמאי, ויש בחלוף הזמן בין מועד התאונה לבין מועד הבדיקה על ידי השמאי כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הנטען כתוצאה ממנה, כאשר הפסיקה מתייחסת לתקופות קצרות בהרבה מהתקופה שבעניינינו (כשנה וחצי) כמשך זמן המוביל לניתוק את הקשר הסיבתי. הראציונאל בקביעה זו הנו כי ככל שמדובר בפגיעות זניחות יחסית שלא משביתות את הרכב, הרי שבתקופה שעד הבדיקה יכול הרכב לספוג פגיעות נוספות, ואין באפשרות השמאי לאבחן בין הפגיעות השונות".
בעניינינו, אין חולק כי חלף פרק זמן אף ארוך יותר מזה שנידון בעיניין כלל.
לפני סיום אציין, כי הגם שלא מצאתי כי השהוי בהגשת התביעה יכול להשליך או לפגום בהכרעתי בסוגיית הנזק דלעיל, ולא מצאתי כי שהוי זה גרם לכל נזק ראייתי לנתבעות, בהנתן כי נהג רכב הנתבעות במועד הארוע אותר אך סירב להתייצב לעדות, הרי שמצאתי כי אין מקום לפסוק לתובעת את סכום הנזק בצרוף הפרישי הצמדה וריבית ממועד התשלום בפועל, כי אם רק ממועד הגשת התביעה.
...
עם סיום שמיעת העדויות, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.
לאחר ששמעתי את העד מטעם התובעת, צפיתי בסרטון ממועד האירוע ושקלתי את טיעוני הצדדים, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה, וזאת לאחר ששוכנעתי כי הוכח שהמשאית של הנתבעות אכן פגעה בעמוד הפרסום, כנטען, וכי עלה בידי התובעת להוכיח נזקיה בכל הנוגע לפגיעה האמורה.
אלו, לצד העובדה שהנתבעות לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת על חוות דעתו ולא הביאו חוות דעת נגדית מטעמם, מביאים אותי לכלל מסקנה, כי עלה בידי התובעת להוכיח הנזק לעמוד הפרסום.
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה שלפניי בחלקה, ככל שעניינה בנזק שנגרם לעמוד הפרסום.
