רקע
לפניי בקשה להורות על מעצר המשיב עד לתום ההליכים בכתב אישום המייחס למשיב (להלן: המשיב) ביצוע עבירות גניבת רכב - עבירה לפי סעיף 413ב, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), נהיגה ברכב ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי (נ"ח) תש"ל 1970 ונהיגה ללא רישיון – עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961.
הוסיף כי במידה שהתביעה תייחס לנאשם ביצוע עבירת שבל"ר, הרי שלא מיתקיים היסוד הנפשי משמדובר במי שהיה תחת השפעת סמים בשעת המעשה, כפי שעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית, מחקירתו במישטרה ומדו"חות השוטרים.
המחוקק הגדיר בסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין את עבירת הגניבה כדלקמן: "נוטל ונושא דבר הניתן להגנב, בלי הסכמת הבעל, במירמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע".
בעניינינו, המשיב נטש את הרכב בכביש ראשי ומשם הגיע לתחנת המישטרה, שם מסר לשוטר את מפתחות הרכב.
סעיף 34 ט(א) לחוק העונשין קובע כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שיכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו." ועם זאת בהמשך לכך נקבע, בסעיף 34 ט(ב) כי: "עשה אדם מעשה במצב של שיכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של היתנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה."
על נאשם הטוען להגנת השכרות להוכיח, ברף הוכחה של ספק סביר בלבד, את קיומם של שלושה תנאים מצטברים.
(ע"פ 7701/14 אל טייב נ' מדינת ישראל ]פורסם בנבו[ (16.5.16))
מחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה שהתקבלה ביום 24.4.23 בעיניינו של המשיב, ניתן ללמוד על הפרעות בתוכן החשיבה ובוחן מציאות פגום, וכן על קיומם של תסמינים פסיכיאטריים פעילים, אשר לא מאפשרים למשיב לעקוב אחר הדיון בבית המשפט להבין את השלכותיו.
...
ודוק, גם אם לא אחת נקבע כי יש לדון בהגנות וסייגים במסגרת ההליך העיקרי, הרי שקיימות נסיבות בהן אין מנוס מלדון בטענות מסוג זה כבר בהליך המעצר.
מכל האמור לעיל, עולה כי קיים קושי ראייתי ביחס לראיות התביעה להוכחת אשמתו הלכאורית של המשיב בביצוע עבירת גניבת הרכב.
לאור כל האמור, מצאתי כי ניתן יהיה להשיג את מטרות המעצר באמצעות מעצר אדם וערבויות הולמות.
