כתב אישום: פגיעה בפרטיות ואיומים בהליכי גירושין

כללי המשיב הורשע על יסוד הודאתו בפגיעה בפרטיות, הטרדה, ואיומים, ונדון לשישה חודשי מאסר על תנאי על העבירות בהן הורשע, התחייבות להמנע מעבירה בסך 5,000 ₪ ופצוי למתלוננת בסך 2,500 ₪.

ואלה המעשים בהם הורשע המשיב: במהלך שנת 2011 ליווה המשיב את המתלוננת כיועץ בעת שהיתה בהליכי גירושין.

ב"כ המשיב עותרת לדחיית העירעור וטוענת כי העונש שנגזר על המשיב הוא סביר, תוך היתחשבות בנסיבות המקרה, נסיבותיה של המתלוננת, נסיבותיו האישיות של המשיב, הפגמים שנפלו בניהול החקירה עצמה והשהוי בן השנתיים שבהגשת כתב האישום.

...

המשיב לא הכחיש את שליחת המסרונים, אך בחר לנהל משפטו נוכח עבירת החזקת הסכין, שהיתה העבירה העיקרית, ובסופו של דבר זוכה מעבירה זו. בשני מועדי דיונים שני עדי התביעה לא התייצבו, וההליך התארך מטעמים שאינם תלויים במשיב.

באיזון הכולל, נראה כי בית משפט קמא שקל היטב את כלל השיקולים הצריכים לעניין, ואף אם הקל עם המשיב, לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטתו.

לפיכך, הערעור נדחה.

הוא הגיש תלונה למישטרה נגד החוקרים הפרטיים, אולם זו לא הולידה כתב אישום.

כך, הגיש התובע הליכים למניעת הטרדה מאיימת במסגרת הליך הגירושין.

בגין הפגיעה בפרטיות תבע התובע מהנתבעים פיצוי בסך של 100,000 ש"ח. בכתב התביעה נטען עוד כי מסירת הידיעה לאישתו דאז לגבי קשריו של התובע עם בת זוגו היא בגדר לשון הרע, אשר פגעה ביחסיו עם ילדיו.

מכאן, המידע היה רלוואנטי לצורך ההליך, ועל כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי הפגיעה בפרטיותו של התובע נעשתה בנסיבות של מילוי חובה מקצועית (השוו: ת"פ (שלום נצ') 3159/05 מדינת ישראל נ' רוזנטל (3.1.2008), שם נקבע, בין היתר, כי ייתכן שניתן יהיה לראות במעקב רכוב תוך צלום מתוך מצלמות הנמצאות ברכבו של החוקר הפרטי פעולות העשויות לחסות תחת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ד) לחוק, היות שאין בפגיעות מהסוג האמור משום פגיעה חמורה בפרטיות (פיסקה 204 לפסק הדין); ראו עוד, ת"פ (שלום ת"א) 1694/03 מדינת ישראל נ' שטילמן (6.7.2003)).

...

בנסיבות אלה, לא נסתרה טענת הנתבעים לפיה פעלו בתום לב. המסקנה מכל האמור לעיל היא שדין התביעה להידחות.

דרך המלך היא חיוב בהוצאות במקרה שבו תביעה נדחית.

במכלול נסיבות העניין, אני סבורה שראוי כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בשיחות שערך שירות המבחן עם המתלוננת מסרה כי "הפעילו" עליה ועל בני משפחתה לחץ רב במהלך הליך הגירושין באיום שייחשף החומר המוקלט.

גם טיעון זה, עם כל הכבוד, "אינו מחזיק מים", נהפוך הוא, ביצוע פעולות הצלום וההקלטה לצורך הליך הגירושין מהוה פגיעה לא רק בזכות לפרטיות, אלא גם ב"זכות להתנתקות", ואין בו אלא ניסיון – גם נקמני וגם אחר – לקנות יתרון בהליך משפטי בדרך לא חוקית, לא מוסרית ולא ראויה.

לזכות הנאשם תזקף גם הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן אשר הובילה לחיסכון בזמן צבורי ולמניעת הצורך בהעדת המתלוננת, היותו בטיפול חיובי ואפקטיבי במסגרת הקשר עם שירות המבחן תוך שאיפה כי תתחזק גם הבנתו לפגיעה שהסב למתלוננת, וקרבן העבירה, בכך שהפר את אמונה ופגע בפרטיותה.

...

בחינת מידת הפגיעה בערך המוגן מובילה למסקנה כי הפגיעה הינה ברף הגבוה של הערך המוגן.

עם זאת בית המשפט אמון על שיקולים נוספים כמפורט לעיל, וממילא סבורני כי אין די בענישה זו כדי לאזן בין חומרת המעשים והפגיעה במתלוננת והנזק הצפוי שיכל היה להיגרם אף לילדיהם המשותפים לו היה שימוש נוסף בצילומים שצולמו על ידי הנאשם לבין שאר השיקולים.

בנסיבות אלה אני גוזר על הנאשם העונשים כדלקמן: ארבעה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.

הליך הגירושין לא היה מעשה של הרמוניה וחיבה ובמהלכו הגישו שני הצדדים תלונות במישטרה ודומה כי גם היום לא נרגעו הרוחות.

השאלה הניצבת במרכז ההליך הפלילי היא האם העובדות המפורטות בכתב האישום הוכחו מעבר לספק סביר.

לגבי ארועי כתב האישום השני בעבירות הפגיעה בפרטיות והאיומים העידה כי במספר הזדמנויות הגיע הנאשם למקום עבודתה כדי לקחת את הילד משם.

...

שמעתי רוב קשב את עדות המתלוננת ועדות חברתה שמחזקת אותה ואף שלכאורה מדובר בעדות אודות דבר עבירה ובעדות מחזקת, למעשה, שמיעתן בתשומת לב ובחינתן על רקע מכלול הראיות בתיק מביא למסקנה שלא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהתבסס על כל אחת מן העדויות בנפרד ולא על שתיהן יחד.

התוצאה היא החמרה ביחס לגרסת המתלוננת מבלי שיש לכך עוגן בראיות אחרות.

סוף דבר הנאשם והמתלוננת הם הוריו של ילד משותף.

עובדות כתב האישום הנאשם הורשע על פי הודאתו, בעובדות כתב אישום מתוקן הכולל שלושה אישומים, בבצוע עבירות כדלקמן: במסגרת האישום הראשון, הורשע הנאשם בבצוע שתי עבירות של פגיעה בפרטיות- בילוש או הטרדה אחרת, עבירות לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981; במסגרת האישום השני, הורשע הנאשם בבצוע עבירה של איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); במסגרת האישום השלישי, הורשע בבצוע עבירה של הפרת צו שנועד להגן על אדם, עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין.

ת"פ (שלום ת"א) 33078-10-19 מ"י נ' צבי רייכשטט (3.10.21) הורשע הנאשם בעבירות של פגיעה בפרטיות ואיומים, בכך שבלש אחר המתלוננת, אשר באותה העת היו בהליך גירושין, צילם אותה ברכב עם אדם אחר ואף איים עליהם בעודו אוחז בגרזן.

...

בנסיבות ההליך שלפניי, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם נע בין חודשי מאסר ספורים לנשיאה בעבודות שירות לבין 9 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנתונים, לטיעוני הצדדים ולתסקירי שרות המבחן, באתי לכלל מסקנה כי על אף החומרה שבמעשי הנאשם, עסקינן באחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם הליך שיקומו של הנאשם מצדיק סטייה לקולה ממתחם העונש ההולם, עד כדי הימנעות מהשתת עונש מאסר, בשל כך שמתקיים בו אותו ניצוץ המבטא "סיכוי של ממש שישתקם". קבלת עמדת המאשימה, משמעותה בפועל, פגיעה ביכולתו של הנאשם להמשיך בשיקומו וזאת דווקא לאחר שהוכיח לאורך זמן נכונות להירתם באופן משמעותי להליך הטיפולי בעניינו.

סוף דבר לאור האמור, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: צו של"צ בהיקף של 150 שעות כפי התוכנית שתוכן על ידי שירות המבחן ותוגש לאישורי תוך 30 ימים.