סגן הנשיא י' נועם:
פתח דבר
האישום
הנאשם, שהִנו בן 22 ומתגורר בשכונת ג'אבל מוכבר בירושלים, הואשם בכתב-האישום בעבירת ניסיון לרצח – לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ובעבירת החזקת סכין – לפי סעיף 186(א) לחוק.
...
זאת ועוד אחרת: הודאתו של הנאשם בחקירתו במשטרה, לפיה התכוון לקטול חיים במהלך הדקירה, אף מתיישבת עם דבריו, לפיהם התכוון לבצע את הדקירה במקום שהפגיעה בו אמורה להיות קטלנית; וכפי שהנאשם מסר באמרתו – "רציתי לדקור אותו בצווארו כדי שימות". בהקשר זה ציין הנאשם, כאמור, במענה לשאלה, מדוע לא תכנן לדקור בכתף או ביד: "כי אני לא רציתי לפצוע את היהודי או את השוטר הישראלי, אני רציתי לדקור אותו בצווארו כדי שימות". יתר על כן, את הכוונה לגרום למוות במהלך פיגוע, הבהיר הנאשם באמרותיו בחקירה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, עת הבהיר, כפי שכבר צוין לעיל, כי מצא את דרך הדקירה בצוואר כדרך אפקטיבית להרוג יהודי או שוטר, זאת לאחר ששלל אפשרויות אחרות שלא היו מעשיות לגביו – "התחלתי לחשוב שאני רוצה לעשות פיגוע... לדקור חייל או יהודי... להיות שאהיד ולהרוג יהודי... חשבתי על פיגוע דריסה, אבל אני לא נוהג, וגם אני לא יודע לירות, בשל כך החלטתי לבצע פיגוע דקירה". מעבר לכך, יש להוסיף את גרסאותיו הסותרות והבלתי אמינות של הנאשם בחקירה הנגדית, אשר תוארו בהרחבה לעיל, ביחס לשאלות – מי נקט נגדו איומים או אלימות, האם הודה במהלך חקירותיו כי כוונתו הייתה "להרוג", ומדוע לא העלה את גרסתו הכבושה בעת חקירת עדי התביעה.
ההכרעה המשפטית
העבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 301(1) לחוק העונשין, קובעת כי מי ש"מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם", "דינו מאסר עשרים שנים". מדובר בעבירה מיוחדת, בהיותה עבירת ניסיון עצמאית (ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.12.15), בפִסקה 58; וע"פ 6468/13 צרפתי נ' מדינת ישראל (3.5.15)), אשר חלות עליה הוראות החלק הכללי של חוק העונשין, ובכללן הוראת סעיף 25 לחוק המגדיר את הניסיון כדלהלן: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". היסוד העובדתי בעבירת ניסיון לרצח מתגבש כאשר המעשה יצא מגדר שלב ההכנה, ומהווה חוליה בשרשרת מעשים שנועדו להביא בסופו של דבר לביצוע העבירה המושלמת – עבירת הרצח בכוונה תחילה.
על-רקע האמור, ניתן להשתמש בהנחות וחזקות שונות המבוססות על נסיבותיו של המקרה, אשר יש בהן כדי להצביע על הלך נפשו של הנאשם, ככלי ראייתי.