כתב אישום: גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים קטלנית

השאלה העומדת להכרעה היא האם ובאיזו מידה מוטלת על רשויות התביעה חובה לאפשר עיון בחומר חקירה לנהג החשוד בעבירת גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים קטלנית, וזאת במסגרת דיון בבקשה לביטול פסילה מנהלית מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 90 יום.

אכן, בעיניין צישינסקי קבע בית המשפט העליון כי "ראוי הוא... לאפשר לנהג שרישיונו נפסל או לבא-כוחו לעיין בחומר החקירה לשם הגשת בקשה לביטול, גם אם טרם הוגש כתב-אישום, אלא אם כן ישנם טעמים שבצורכי החקירה, שיש בהם להצדיק מניעת עיון אשר כזה". צודק בא כוח המדינה כי קביעה זו לא השתרשה במובן זה שחרף הזמן של כרבע מאה מאז נקבעה, היא למעשה אינה מוזכרת בהחלטות בית משפט זה, ואף אין בהכרח פוסקים על פיה בערכאות דלמטה.

...

החלטתי להעניק רשות ערר.

כשם שהאיזון אחרי הגשת כתב האישום מחייב חשיפת כל החומר, כך טרם הגשתו אין לאפשר עיון בחומר.

סוף דבר, החלטתי להעניק רשות ערר, להורות על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי אין להורות לתביעה למסור חומר חקירה טרם הגשת כתב אישום, אף במסגרת הליך לביטול פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 90 יום.

ביום 26/01/16 ניתנה הכרעת דינו של בית משפט קמא ובמסגרתו הורשע המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום: גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וסעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); נסיעה לאחור – עבירה על תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

לא אחת נקבע על ידי בית המשפט העליון כי העונש הראוי למי שגרם למותו של אדם ברשלנות שבנהיגה, הוא מאסר לריצוי בפועל וכי קדושת החיים והצורך להלחם בתאונות הדרכים מחייבים ענישה מחמירה ומרתיעה גם כאשר עסקינן באנשים נורמאטיביים שכן מן המפורסמות הוא, שלא אחת אנשים נורמאטיביים מוצאים עצמם מעורבים בתאונות דרכים קטלניות.

...

סבור אני כי זה גם המקרה שבו הרחקת הנאשם מנהיגה למשך זמן ממושך, ובמקרה שבפנינו ובשים לב לגילו לצמיתות, הוא העונש המשמעותי והראוי ביותר, ביחד עם יתר אמצעי הענישה שנגזרו במקרה זה. רון שפירא, שופט נשיא נאות-פרי, שופטת: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעו חברי להרכב.

הערעור מתקבל במובן זה שיופחת עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער לתקופה של-6 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות.

יתר רכיבי גזר דינו של בית משפט קמא יוותרו על כנם בשינוי אחד לפיו מניין תקופת התנאי שנקבעה לעונשי הפסילה על תנאי והמאסר על תנאי ייחל ממועד מתן פסק דין זה. עוד אנו מורים להאריך את המועד לתשלום הקנס ובאופן שזה ישולם ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 01/03/18.

עוד צויין, כי הכביש היה חשוך בחלקו ושרר ערפל קל. נוכח האמור, הורשע המערער במכלול עבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961; גרימת תאונת דרכים שתוצאתה חבלה ונזק, לפי סעיף 62(2) ו- 38 (2) לפקודת התעבורה; מהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961; סטייה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה; ונהיגה ללא ביטוח רכב, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), וזאת משהסתבר כי לא היה ברשות המערער ביטוח רכב תקף בעת הנהיגה.

דיון ב-ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.11.2009, הובהר כי – "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." ובמקום אחר: "לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאנטרס החברתי שבענישה" (רע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 26.6.2012, פסקה 10).

...

לאור האמור, אני סבור כי מתחם-הענישה הראוי בהקשרים של רשלנות בינונית-גבוהה כבענייננו – הנו 9-24 חודשי מאסר בפועל (קרי: בין הרף התחתון של רשלנות בינונית לבין הרף העליון של רשלנות גבוהה), ו-9-24 שנות פסילה, בהתאמה.

לעניין הרתעת הרבים [שם, סעיף 40ז] אני סבור כי הדבר שמפניו רלבנטי להרתיע הוא ההתנהגות המסוכנת.

לאור המקובץ; ובשים לב למנהגה של ערכאת-הערעור לקמץ בהתערבות בגזרי-דין בהיעדר סטייה מהותית ממדיניות הענישה – מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעו חבריי.

וכבר גם נאמר אודות כל אלה בפסיקה כדלקמן: "אך הגיוני הוא כי גזר דין המבוסס על הודיה יקל במידת מה עם הנאשם.. ביחס לגזר דין באותו כתב אישום שניתן לאחר שמיעת הוכחות , שאינו זוכה ל'הנחת הודיה' כמקובל". (ראה נא דברי בית המשפט העליון ברע"פ 5094/12).

כמו כן ראה נא גם את אשר נקבע בפסק הדין שניתן ביום 24/3/11 ע"י בית המשפט העליון בע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ' מד"י,[פורסם בנבו] מפי כב' השופט י. דנציגר (ציטוט): "נוכח ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות, המתרחשות כימעט מדי יום ביומו וגובות את חייהם של קורבנות רבים, הביע בית משפט זה את הצורך במדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי אלו הנוהגים ברשלנות ובחוסר אחריות בכבישים (ראו: ע"פ 8382 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 139, 142 – 143 (2003) להלן:עניין חילף), ע"פ 360/07 וייסמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 24/6/07) בפיסקה 12 (להלן:עניין וייסמן): ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 12/1/11 בפיסקה 76). ברוח דברים אלו כתב השופט א. לוי בע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 5/9/05) כי:'בתקופה בה תאונות הקטלניות הפכו למרבה הדאבה לתופעה המתרחשת כימעט בכל יום, מצוה בית המשפט לומר את דברו בדרך הענישה, כדי לטעת בתודעתם של נהגים את החובה לנהוג בזהירות, תוך הקפדה על הכללים המתחייבים מהדין' (בפיסקה 8 לפסק הדין). באופן דומה נקבע בע"פ 5787/04 שחאדה נ. מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו} כי: 'תאונות הדרכים המתרחשות בכבישי הארץ חדשות לבקרים בשל נהיגה רשלנית או פזיזה, גובות מחיר יקר מדי בנפש וכבר נפסק על ידנו לא אחת כי אין מקום לענישה סלחנית מידי במקרים אלה ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטיה מרמת הענישה הראויה' (בפיסקה 3 לפסק הדין). מדיניות הענישה המחמירה והמרתיעה באה לידי ביטוי בכך שעל פי רוב הרשעה בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת [ראו ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם נבו, 23/9/07 בפסקהה ט'." (סוף ציטוט מע"פ 6358/10 ).

...

בכל הכבוד, עיון בתיק זה ילמד כי זה אכן המקרה המתאים לתיאור שצוטט כאמור לעיל מן הפסיקה בדבר "זה המנסה להרחיק מעצמו אחריות, מנהל הוכחות ומעלה כל טיעון אפשרי כדי לא לשאת באחריות ומורשע בסופו של הליך מייגע וממושך" .

כידוע, בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין הובהרו זה מכבר העקרונות הבאים ע"י בית המשפט העליון : "עסקינן בגזר דין שניתן לאחר כניסתו של תיקון 113 לתוקף. תיקון זה נועד להבנות את שיקול הדעת של בית המשפט במלאכת קביעת העונש, לפי העקרונות והקריטריונים שנקבעו בסימן א' 1 בפרק ו' לחוק העונשין. התיקון קובע כי בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש: בשלב הראשון עליו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי אובייקטיבי. לשם כך עליו להתחשב בארבעה שיקולים: (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; ו (4) הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ט' לחוק (סעיף 40 ג' (א) לחוק העונשין). בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון – פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור,כמפורט בסעיפים 40 ד ו- 40 ה לחוק (סעיף 40 ג(ב)לחוק) ככל שלא מצא בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום או הגנה על הציבור יעבור בית המשפט לשלב השלישי, שבגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתוך המתחם שקבע. בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולה ולחומרה – אלו המפורטות בסעיף 40 יא לחוק, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות (סעיפים 40 ג (ב) ו – 40 יב לחוק)...." (ציטוט מע"פ 2918/13 אחמד דבס נ' מד"י, [פורסם בנבו] מפי כב' השופט ע. פוגלמן).

אף לא שוכנעתי שהנאשם לא יוכל להתנהל כאסיר ולקבל כל טיפול רפואי נדרש במסגרת שב"ס. יש אם כך לשים דברים בפרופורציות בהקשר זה של גיל ובריאות ואכן להתחשב בנאשם בשל אלה , אך גם בד בבד להבין כי גילו של הנאשם ומחלות גילו אינן יכולת לספק לו פטור מפני תשלום מחיר עונשי על גרימת מותם של שני בני אדם.

לאחר כל אלה , ובשים לב למיכלול השיקולים לחומרה ולקולה (לרבות ותק נהיגתו) ואגב בהחלט התחשבות גם במצבו הבריאותי ובגילו של הנאשם, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 10,000 ₪ או 200 ימי מאסר בתמורה.

ערעור על חומרת העונש בפסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופטת כרמית פאר גינת) מיום 19.12.12, לפיו נדון המערער למאסר של 12 חודשים בפועל, מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים, פסילה מהחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים ופסילה על תנאי למשך שנתיים, לאחר שהורשע על פי הודייתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק) ולפי סעיפים 40 +64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, וסטייה מנתיב נסיעה - עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

בע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל, מיום 16.11.09 פירט בית המשפט העליון את עיקר השיקולים הצריכים לעניין, בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של נהג, אשר גרם למותו של אחר בתאונת דרכים תוך, שהדבר נגרם בגין רשלנות של ממש מצד הנהג: "נדמה, שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." בפרשת אלמוג הנ"ל ראה בית המשפט העליון שלא להתערב בענישה שכללה כאחד מרכיביה עונש מאסר לתקופה של 10 חודשים, בכותבו בין השאר, דברים היפים גם לענייננו: "העונש שהוטל על המערער איננו קל, אך אין לומר שהוא מחמיר במידה המצדיקה היתערבות על ידינו. זאת, במיוחד כאשר בית-המשפט המחוזי כתב גזר-דין מנומק שהתייחס גם לנימוקים לקולא ביחס לנסיבות האישיות של המערער ולנסיבות התאונה. בל נשכח כי ראשיתה של עבירת גרימת מוות ברשלנות בסטייה מהנורמות המחייבות בהפעלת כלי בעל עוצמה רבה ואחריתה בתאונה בה קופחו חיי אדם." לדעתנו, בנסיבות אלה, צדקה הערכאה הראשונה בהטילה על המערער עונש מאסר לתקופה ארוכה מזו הנתנת לריצוי בעבודות שירות, עמד על כך בית המשפט העליון ברע"פ 4261/04 פארין נ' מדינת ישראל, מיום 6.12.04: נגזרו באותה פרשה 12 חודשי מאסר בפועל, ובית המשפט העליון ראה להקל עם הנאשם, קיצר את התקופה ל – 6 חודשים, אף שבאותה תאונה נספו שניים, ופירט את היצטברות הנתונים שהצדיקו זאת, בהסבירו כי מדובר בתאונה הנגרמת מ"חוסר תשומת לב או התרשלות רגעית .

...

לאור האמור, אנו סבורים כי המקרה שבפנינו אינו יכול לבוא בגדרה של תאונה שהיא תוצאת "התרשלות רגעית" ואין לראות בה "מקרה חריג" המצדיק ענישת מאסר לריצוי בעבודות שירות.

לאור זה נראה לנו כי יש לתת למחדל זה בתחזוקת המעקה משקל רב יותר מזה שניתן לו על ידי הערכאה הראשונה, כך שיהא מוצדק להיעתר חלקית לערעור, באופן שתקופת המאסר בפועל תעמוד על 9 חודשים, במקום 12 החודשים שנגזרו בערכאה הראשונה.

לאור כל האמור, אנו מחליטים לקבל חלקית את הערעור כך שהמאסר בפועל יהא לתקופה של 9 חודשים.