הכרעת הדין, הסדר הטיעון, כתב האישום והשתלשלות ההליך
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום) ב-איומים, בהתאם לסעיף 192 ל-חוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין), תקיפת קטין על ידי אחראי, בהתאם לסעיפים 379 ו-382(ב) ל-חוק העונשין ו-תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, בהתאם לסעיפים 380 ו-382(ג) ל-חוק העונשין.
בדחותו הבקשה, קבע כב' הש' אלרון בסעיף 10 להחלטתו -
"כפי שהודגש לא אחת, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי עבירות אלימות במשפחה - ואלימות בין בני זוג בפרט - על מנת למגר תופעה נפסדת זו. זאת, בין היתר לנוכח הקושי הקיים לעיתים בחשיפת עבירות אלו, המבוצעות בהסתר מאחורי מפתן הדלת; הפגיעה הקשה שהן מסבות לתחושת הבטחון של בני המשפחה - וקורבנות המעשים בפרט; והחשש מהסלמת המעשים באופן העלול אף לסכן את חיי בני המשפחה, ובהם בת זוגו של התוקף";
רע"פ 3801/16 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.18) – נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור של מי שהורשע, לאחר שמיעת ראיות, בתקיפת בת זוג שגרמה לחבלות בפניה ולסימנים בגופה.
...
להשלמת התמונה אציין כי ההגנה עתרה לביטול הרשעת הנאשם והגם שלרוב דיון בנושא זה מקומו בתחילת גזר הדין בהינתן המסקנה הסופית – הדיון בנושא יובא לאחר קביעת המתחם.
אמנם קיימים מקרים בהם בתי המשפט הורו על ביטול הרשעה מבלי שהוכחה פגיעה קונקרטית בתעסוקה – אולם מקרים אלו נדירים ונפסק לא אחת, כי הם מתאימים לאותם מקרים בהם סוג העבירה לא מחייב הותרת ההרשעה על כנה וכאשר הליך הטיפול והשיקום היה משמעותי מזה שלפניי, ונקבע כי במקרים אלו ניתן היה להיעזר ב-"מקבילית הכוחות":
כב' הש' דנינו ב-עפ"ג (ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20) הורה על ביטול הרשעה בעבירה חמורה פחות מזו שלפני וקבע –
"בין התבחינים הללו מתקיימת מעין 'מקבילית כוחות', במובן זה שככל שמעשה העבירה חמור יותר, נדרש הנאשם להוכיח פגיעה קונקרטית ולא יהא די בתרחיש תאורטי או אף בהוכחת מידת ודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי. מנגד, ככל שמעשה העבירה קל יותר, אפשר כי בית המשפט ייטה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר. אין צריך לומר כי בחינת היחס שבין תבחינים אלו תיעשה רק מקום בו ישתכנע בית המשפט כי סוג העבירה, על נסיבותיה, מאפשר לוותר על ההרשעה מבלי שיהא בכך כדי לפגוע פגיעה חמורה באינטרס הציבורי".
כב' הש' ברסלר גונן ב- עפ"ג (ב"ש) 27326-12-21 קיזר נ' מדינת ישראל (9.3.22) הורה על ביטול הרשעה בעבירה חמורה פחות מזו שלפני וקבע –
"ניתן גם בעבירה שכזו להיעזר במקבילית כוחות: ככל שעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה, כך יידרשו נימוקים אישיים משמעותיים ביותר ומטבע הדברים יקשה על ההגנה להוכיח כי הפגיעה הנובעת מההרשעה אינה מדתית. מנגד, על הקצה השני של המידרג, ככל שעצמת הפגיעה בערכים המוגנים פחותה, כי אז יקל יותר להניח תשתית להראות כי הפגיעה כתוצאה מההרשעה אינה מדתית ופחות יידרש העושה להצביע על נזקים קונקרטיים ויכול וניתן יהיה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר"
יישום ההלכות בתיק שלפני מוביל למסקנה, כי בהינתן עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים וחומרת מעשיו – יש צורך בהוכחת פגיעה קונקרטית משמעותית.
עם זאת, הליך הטיפול שעבר הנאשם, כמו גם נסיבותיו האישיות המורכבות, בעיקר האירוע הטראומטי שחווה בעבודתו ומות אמו עובר לביצוע העבירות, כמו גם השינוי המשמעותי שחל ביחסו של הנאשם למתלוננת ולבנותיו, כעולה מפניית המתלוננת עצמה והצורך לעודד את הנאשם להמשיך בהליך הטיפול – כל אלו מובילים למסקנה כי יש סיכוי של ממש שהנאשם ישתקם ומשכך יש מקום להורות על חריגה מהמתחם, כך שעונשו יהיה לתקופה שניתן לרצותה בעבודות שירות.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל, מצאתי האיזון בין האינטרס הציבורי בהרתעה היחיד והרבים, כמו גם הוקעת האלימות במשפחה – לבין האינטרס לשיקום הנאשם, נוכח נסיבותיו האישיות המורכבות של הנאשם בכלל, ובפרט סמוך למועד האירוע, הליך הטיפול המשמעותי שעבר, בהתחשב בהיותו נעדר עבר פלילי ומעל הכל ההודאה והבעת החרטה על מעשיו – אני סבורה כי יש לסטות מהמתחם אותו קבעתי משיקולי שיקום הנאשם ואני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
9 חודשי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות שירות.
