כתב אישום ומענה: עבודות בנייה ללא היתר

האישומים ביום 12.7.2017, הוגש כתב האישום, ובו יוחסו לשלושה נאשמים, ובהם מר ארביב, העבירות הבאות: שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר; שימוש חורג במקרקעין ללא היתר.

נטען, כי בביקורות שבוצעו נמצא, שבחנות נעשו עבודות בניה ללא היתר, ונעשה בה שימוש אשר הנו טעון היתר מאת הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה, שכן נעשתה סגירת שטח הקבוע בהיתר כחדר אשפה ובכך ניבנתה, למעשה, תוספת שטח לחנות, וכל זאת ללא היתר כדין; עוד נטען, כי נעשו שינוים במערכות האינסטלציה, החשמל והמים בחדר האשפה לצורך התקנת מטבח, וכי נהרס קיר פנים המפריד בין החנות לבין חדר האשפה.

עולה מן המתואר, שקיימת מחלוקת עובדתית, באם הנאשם קיבל זימון למסירת גרסה, והיות ולא שמעתי ראיות אני לא מכריע בטענה זו. יחד עם זאת, יש לומר כי אני מתקשה לקבל את טענת המאשימה, במובן זה שלאחר הגשת כתב האישום ועוד טרם מענה, עמד הנאשם על כך שהוא איננו הבעלים ואף הציג אסמכתות לכך, ולמרות זאת לא חזרה בה המאשימה מן האישומים שיוחסו לנאשם.

...

הוא אף פעל לספק את המסמכים הדרושים לצורך הוכחת טענה זו. גם כאשר אני בוחן את עילת הנסיבות האחרות המצדיקות תשלום הוצאות, אני מגיע למסקנה דומה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנאשם זכאי לפיצוי בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, בגין הוצאות ההגנה שלו.

עוד יש לומר, כי אין מדובר בהליך מורכב המצריך זמן הכנה רב ללימוד חומר החקירה, כך שאינני פוסק את הסכום המירבי בגין ישיבה זו. לאחר בחינת מכלול השיקולים, אני מחייב את המאשימה לשלם לנאשם הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪, בתוספת סכום השווה למע"מ בגין סכום זה (ראו תקנה 9(ג)), ובסך הכל 2,340 ₪.

בדיון ההקראה ומתן מענה לכתב האישום, כפרו הנאשמים באמצעות באת כוחם בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

היתנהלותו זו מלמדת כי הנאשם הכיר בעובדה כי אלה בנויים בתוך תחום השצ"פ. מהעדויות והראיות שפורטו לעיל, באתי למסקנה כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את עובדות כתב האישום המפורטות באישום הראשון (סעיף א' 1-4) לכתב האישום המתוקן בשנית, לפיהן הנאשם 1 ביצע בין חודש אוקטובר 2014 לחודש מרץ 2015 עבודות טעונות היתר ללא היתר בניה בתחום השצ"פ - עבירה על הוראת סעיף 204(א) לחוק.

...

בהתאם למצוות הוראת המחוקק בסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") אני מורה בפתח הכרעת הדין על זיכויים של הנאשמים מעבירה של שימוש חורג במקרקעין, המפורטת בסעיף 3 לאישום השני שבכתב האישום המתוקן בשנית, לפיו נעשה שימוש חורג לצרכי מסעדה, בכך שהציבו בצמוד למבנה ועל המדרכה קונסטרוקציית פלדה וברזנטים, כיסאות ושולחנות, שמשיות, מרקיזות וכדומה המשמשים את המסעדה ובאי המסעדה לישיבה ואכילה בשטח המיועד לדרך קיימת, הכול מהנימוקים שיפורטו בהכרעת הדין.

מכתבה של מהנדסת העיר הגב' חורש, תומך אף הוא במסקנה כי הנאשמים נסוגו מתחום השצ"פ, למעט עמוד קונסטרוקטיבי, אשר אין מניעה להשאירו נוכח החשש ליציבות המבנה אם יוסר.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בעניין זה, סבור אני יש לדחות את הטענה לשיהוי בהגשת כתב האישום, מהטעמים שלהלן.

על כן, לא מצאתי ממש בטענה ודינה להידחות.

המענה לכתב האישום הנאשם הודה שהנו הבעלים והמחזיק במקרקעין ולא כפר בתוכניות החלות על המקרקעין.

סוף דבר המאשימה הוכיחה בראיות מעבר לכל ספק סביר שהנאשם בנה את המבנים כמפורט בכתב האישום (סעיפים א', ב', ד', ח' ו- ט' לעיל) ללא היתר ולכן אני מרשיעה אותו בעבירות של בניה ללא היתר ועבודה אסורה במקרקעין.

...

בחנתי את הדברים ואני סבורה שדי בתשתית הראייתית שהונחה בפניי להוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לכל לספק סביר.

סוף דבר המאשימה הוכיחה בראיות מעבר לכל ספק סביר שהנאשם בנה את המבנים כמפורט בכתב האישום (סעיפים א', ב', ד', ח' ו- ט' לעיל) ללא היתר ולכן אני מרשיעה אותו בעבירות של בניה ללא היתר ועבודה אסורה במקרקעין.

משכך, כל השימושים בכתב האישום טעונים היתר, וכזה לא ניתן לנאשם ולכן אני מרשיעה אותו בעבירות של שימוש אסור במקרקעין ושימוש ללא היתר.

במסגרת האישום השני והשלישי נטען כי הנאשם ובת הזוג הם בעליהם הרשומים של המקרקעין, המחזיקים בפועל ומי שאחראים לבצוע עבודות נוספות ושעליהם מוטלת החובה להשיג היתר לגבי עבודות בניה שבוצעו ללא היתר במקרקעין הכוללות: הקמת 2 יחידות דיור בשטח 65 מ"ר כל אחת ובסך הכל 130 מ"ר, הרחבת חדר השינה בשטח 20 מ"ר, בניית מחסן בשטח 15 מ"ר ותוספת בניה בשטח 20 מ"ר (להלן: הבניה החדשה).

המענה לאישום ויריעת המחלוקת: במענה לאישום, הודה הנאשם שביום 28.3.12 הורשע בבניה ושימוש ללא היתר לעניין הבניה הישנה ובמסגרת גזר הדין ניתן צו ההריסה ולפיו היה עליו להרוס את הבניה הישנה עד ליום 28.3.13, אך כפר כפירה כללית ביתר עובדות כתב האישום, למעט לגבי חלק מהעובדות שלגביהן כפר בהיעדר ידיעה.

...

הכרעה: אקדים להבהיר כי שוכנעתי במידה הנדרשת בפלילים, לאמור מעבר לקיומו של ספק סביר, כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בעובדות כתב האישום נגדו.

לסיכום, המאשימה הוכיחה את הנטען נגד הנאשם בעובדות אישומי כתב האישום ולא נותר ספק סביר באשמתו.

משכך אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירות אי קיום צו – לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, ביצוע עבודה אסורה – לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה ושימוש אסור בבניה ובמקרקעין – לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה.

בהתאם לסעיף 182 ל-חוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 אני מודיעה על זכוי הנאשמת כתב האישום, העובדות המוסכמות ויריעת המחלוקת ב-19.5.16 הוגש כתב אישום, המייחס לנאשמת עבירת אי קיום צו בית המשפט, בהתאם לסעיף 210 ל-חוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התו"ב).

משכך נקבע כי אין בכך שהזכויות "במבנה האסור" הועברו לצד ג' כדי לפטור ממתן צו הריסה, בעיקר משום "שנוכח הוראות החוזה ברור כי הקונה היה ער לבעייתיות של 'הדירה שרכש', וויתר על כל טענת ברירה שהקנה לו החוק כולל ידיעה על מצבה של 'הדירה', ובפרט כאשר לא הוכחה העברת זכויות לצד ג', כאמור". צודקת המאשימה כי לבית המשפט סמכות "לצוות על מי שהורשע בבצוע עבודות בניה ללא היתר להרוס את העבודות גם אם אינו בעל זכויות בנכס", כפי שנקבע בפסיקה ענפה, לרבות ב-ע"פ (מחוזי-י-ם) 8115/04 הירש נ' מדינת ישראל (22.4.04) (להלן: ענין הירש), אליו הפנה ב"כ המאשימה בסיכומיו - אלא שגם מקרה זה שונה מעניינו, שכן ב-ענין הירש דובר על מצב בו הנאשם ביצע הבניה הלא חוקית בנכס שבבעלות אישתו ונקבע כי "לנוכח הזיקה שבין המערער לבין בעלת הנכס (רעייתו) וההנחה שהבניה בוצעה בהסכמתה, אין די באמירה סתמית לפיה המערער לא יכול לבצע את הצוו ונדרשות היו ראיות של ממש בענין, ראיות שלא הובאו". זאת ועוד, ב-ענין הירש נקבע בפיסקה 6 אליה הפנה ב"כ המאשימה, כי "אין לנו צורך לפסוק בעירעור זה האם בכל מקרה בו אין לנשפט זכויות בעלות בנכס יהיה זה מוצדק לחייבו להרוס את הבניה לה הוא אחראי". בעיניינו, הנאשמת ביצעה את עבירת הבניה בהיותה בעלת הנכסים (בשונה מ-ענין הירש), נתנה את הדין על כך, ביצעה את צו ההתאמה (שוב, בשונה מ-ענין הירש) ולאחר מכן מכרה את הנכסים וחדלה להיות הבעלים שלהם.

בדיון הראשון שהתקיים בפני, ב-10.11.20 - כימעט 5 שנים לאחר הגשת כתב האישום - נימסר מענה מפורט כמתואר לעיל והתיק נקבע לשמיעת הוכחות ב-31.12.20.

...

מקובלת עלי טענת ב"כ הנאשמת בסעיף 3 לסיכומיו, כי הצהרת הרוכש בסעיף 4.6 ל-ה/1 ול-ה/1 רלוונטית מדגישה זאת ובשל חשיבותה אביאה כלשונה - "הרוכש מצהיר כי ידוע לו שלא ניתן לעשות במחסן שימוש למגורים אלא בכפוף לשינוי תב"ע לצורך כך ואם וככל שיחפוץ לעשות בו שינוי שונה מיעודו כיום הוא מתחייב להסביר על אחריותו ועל חשבונו את שינוי התב"ע בוועדה המקומית והמחוזית" מקובלת עלי גם טענת ההגנה בסעיף 5 לסיכומי ב"כ הנאשמת, כי המחיר בו נמכר כל אחד מהמחסנים, קרי 190,000 ₪, מלמד אף הוא כי מדובר במכירת מחסנים ולא יחידות דיור.

משכך, התצרף הראייתי מוביל למסקנה כי הנאשמת קיימה את צו ההתאמה עובר לינואר 2010.

למעלה מהדרוש אציין, כי למצער די ב-ה/1 ו-ה/2, בשילוב אישורי המס והתרשמותי החיובית מעדויות המפקחת, מנהל הפיקוח ומנהל הנאשמת, כדי להוביל למסקנה שקיים ספק סביר בהפרת הצו עובר לינואר 2010.

אשר על כן אני הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשמת.