כתב אישום בעבירת איומים: הגשה

אכן, כטענת המאשימה, ההנחיה אינה קובעת מתי יש להמנע מהעמדה לדין בעבירות איומים אלא אך קביעת שקולי מדיניות בעת קבלת ההחלטה להעמדה לדין בעבירה זו. בין השיקולים העקריים שעל המאשימה לבחון בטרם הגשת כתב אישום נמנים אופי האיום, חומרת תוכן האיום ונסיבותיו, מידת הקונקרטיות ותכלית האיום.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני קובע כי דין הבקשה לביטול כתב האישום להידחות.

עסקינן באיום שהופנה כלפי עובד ציבור, ובהקשר זה ראו האמור בסעיף ג(2) להנחיית פרקליט המדינה: "ככל שהאיום מופנה נגד עובד ציבור בקשר עם תפקידו, בין אם כמאוים בין אם כמושא איום, תגבר הנטייה להעמדתו של המאיים לדין...". יישום השיקולים המנויים בהנחיה, דהיינו - אופי האיום, מיהות המתלונן והיותו עובד ציבור, הקשר של האיומים שהושמעו לתפקידו של המתלונן ופוטנציאל הסיכון הנלווה לאיומים מעצם היות המאיים אסיר המרצה מאסר בגין עבירות שביצע, מוביל למסקנה כי המאשימה פעלה על פי ההנחיה ולא חרגה ממנה, וודאי שלא פעלה באופן מפלה כלפי הנאשם כפי שטען בא כוחו, טענה אשר נטענה בעלמא ובלא בסיס ראייתי כלשהו.

" לאור חזקת התקינות וההגינות העומדת למאשימה בהיותה רשות מנהלית, לפיה מוחזקת המאשימה כמי שפעלה בתום לב ומתוך שיקולים עניינים וסבירים, ובהתחשב בנטל הראייתי המוטל על ההגנה לסתירת חזקה זו, נטל אשר לא השכילה לעמוד בו, אני דוחה את בקשת הנאשם לביטול כתב האישום.

בנוסף, התחשבתי בעובדה שהנאשם ללא עבר פלילי משמעותי, אך קיימים לחובתו 4 תיקי מב"ד, כאשר בגין אחד מהם הוגש כתב אישום וניתנה הכרעת דין בגין עבירת איומים והעלבת עובד ציבור, אשר אינה חלוטה.

...

לאחר שנדרשתי למכלול השיקולים הרלוונטיים ובהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40יג'), אני קובע כי מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הודה והורשע הנאשם, נע בין 9 חודשי מאסר בפועל ועד 30 חודשי מאסר בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.

סוף דבר אשר על כן הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 17 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, בהתאם לרישומי שב"ס. הנאשם יתייצב לריצוי עונשו בתוך 45 יום מהיום, והערבויות שהופקדו בהליך מ.ת. ישמשו להבטחת התייצבותו.

על אף שהצדדים לא עתרו במסגרת ההסדר להשתת עונש פסילה, אני גוזר על הנאשם 9 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, וזאת למשך שנתיים מהיום.

לאור זאת טען המערער בפני בית הדין המחוזי, כי כתב האישום הפלילי בגין עבירת האיומים הוגש בשיהוי ניכר של אחד עשר חודשים, כחודש וחצי לאחר שהסתיים ההליך הפלילי בעיניין התקיפה.

...

דין הערעור להידחות.

לא נמצא שלאלו מהשיקולים האמורים ניתן משקל יתר או משקל חסר באופן המצדיק התערבות בית משפט זה. בטרם סיום מצאתי להפנות לדברי השופט בייסקי בעל"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לט(1) 75, 83 (8.1.1985) אשר נכתבו לפני כארבעים שנים, אך הגיונם יפה אף לימים אלה ויש בהם כדי להסביר מדוע דין הערעור דנן להידחות.

"אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה כמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלשכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. על כן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר. בעניינו של המערער הסאה הוגדשה זה מכבר" אשר על כן הערעור נדחה.

עוד עולה מכתב האישום כי ביום 31.12.23 סמוך לשעה 18:30, בבית הוריה של המתלוננת, הגיע העורר למקום ואיים על המתלוננת, בנוכחות בעלה, באומרו שיהרוג אותה, אין לו מה לאבד וכי "אם לא היום אז עוד יומיים בסוף אני אמצא אותך". במקביל לכתב אישום שייחס לעורר עבירת איומים, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

...

אינני מקבלת את הטענה כאילו אין לקבל את דעת שירות המבחן, מאחר שלטענת ב"כ העורר, התייחסה להשקפת המפקחים על אישיות העורר במקום לבדוק אם המפקחים מתאימים למטלת הפיקוח.

בטרם סיום אוסיף, שלא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא גם לאחר שבחנתי את טענת העורר, כי המתלוננת נמצאת במקלט לנשים מוכות בדרום הארץ והחלופה המוצעת הינה מרוחקת - בצפון הארץ.

ראו לעניין זה בש"פ 1877/07 ס' א' נ' מדינת ישראל, וכן בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני שם נאמר: "בהתקיים סיכון מפני הישנות עבירות אלימות במשפחה, גם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי. בסערת רגשות, עלול המשיב לעזוב את מקום מעצר הבית, ולהגיע למתלוננת גם אם היא נמצאת במקום מרוחק ממנו, ולמרחק הגיאוגרפי ואף לערבויות כספיות כבדות ככל שתהיינה אין משמעות בהקשר זה. ניסיון החיים מלמד אותנו, כי במקרים של אלימות במשפחה, לפעמים, אין דרך אחרת מאשר להורות על מעצרו של בעל אלים, ובעניין , כזה, בדרך כלל חלופת מעצר אינה מהווה פתרון.". לאור כל האמור, משהחלטתו של בית-המשפט קמא מנומקת ומבוססת, אין מקום להתערב בה ואני מורה על דחיית הערר.

כמו כן, כנגד המשיב מיתנהל הליך פלילי בו הוגש כתב אישום בעבירות איומים, גרימת חבלה חמורה ופציעה.

...

שקלתי האם יש מקום להורות על מעצר בית לילי וסבורני כי אין מקום לכך לאור העובדה שהעבירות המיוחסות בוצעו בשעות הצהריים ונפנה בעניין זה להחלטת כבוד השופט מינטקביץ בעמ"ת (מחוזי ירושלים) 7834-11-23 נתשה נגד מדינת ישראל (6.11.23) אשר הורה על ביטול מעצר בית לילי עת זה אינו מקדם הסיכון הטמון בעוררת אשר ביצעה המיוחס לה בשעות היום.

לאור האמור לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים אני מורה על שחרור המשיב בתנאים כלהלן, אשר יחולו עד לתום ההליכים: אני מורה על פסילתו של המשיב מלהחזיק ו/או מלקבל רשיון נהיגה עד לתום ההליכים ואף מעבר ל-6 חודשים.

מזכירות תעביר החלטתי לצדדים.