כתב אישום בגין מעשים מגונים בקטינות, מחיקת אישומים בשל התיישנות

תגובת המשיבה במסגרת עקרי הטיעון שהוגשו על ידה, הביעה המשיבה את מורת רוחה על אופן התנהלותם של המערער ושל באי כוחו בפרשה זו. בעקבות משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, סוכם על תקונו של כתב האישום באופן שימחק האישום השלישי, שייחס למערער עבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, שבוצעו, לכאורה, ביום 7.5.2013.

השופט ח' מלצר, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית בעירעור זה, ציין כי "ברקע העירעור עומדת השתלשלות עניינים מורכבת, הנוגעת, בין השאר, לשלושה תיקונים שהוכנסו בכתב האישום המקורי במהלך ניהול ההליכים בפני הערכאה הדיונית". אין חולק, כי לכתב האישום המקורי צורף אישור מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסעיף 14 לחוק הנוער, מאחר שחלפה תקופה העולה על שנה מאז בוצעו המעשים, ולנוכח קטינותו של המערער באותה עת. דא עקא, שכתב האישום תוקן שלוש פעמים, בעיקר מסיבות הנוגעות לטענות בדבר היתיישנות חלק מהעברות, מבלי שצורף אישורו של היועץ המשפטי לממשלה לתיקונים אלה.

וכאשר מדובר בתיקון מחמיר, יש לבחון "האם האנטרס הצבורי אכן דורש את החמרתו של כתב האישום, ולא ניתן להשיג מטרה זו בכתב האישום בנוסח הנוכחי". לגופו של עניין, הגיע השופט מלצר לידי מסקנה כי במקרה דנן, לאחר יישום דוקטרינת ה"בטלות היחסית", ניתן ל"הכשיר" את התיקונים שנעשו בכתב האישום, ואשר "לא שינו מהותית את האישומים ופרטיהם הרלבאנטיים", ולבטל רק את ההרשעה במעשים המגונים, שנוספו מכוח סעיף 184 לחסד"פ, מבלי שבא זכרם בכתב האישום.

...

בחוות דעתו, חברי השופט נ' הנדל עומד על ההבחנה שבין שלביו השונים של ההליך הפלילי – עד לתחילת המשפט ולאחר תחילת המשפט (סעיפים 91 ו-92 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בהתאמה (להלן: חוק סדר הדין הפלילי)) – ובין התפקידים של הגורמים המעורבים בו, ומגיע לכלל מסקנה שלפיה בשני שלבי ההליך לא נדרש אישורו של היועץ המשפטי לממשלה לתיקון כתב האישום (וראו פסקות 4-3 לחוות דעתו).

לסיכום, עמדתי היא כי תיקון כתב אישום שהוגש לפי סעיף 14 לחוק הנוער טעון אישור היועץ המשפטי לממשלה – וזאת עד לתחילת המשפט.

סוף דבר: בכפוף לאמור לעיל, אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט א' שהם.

בכתב האישום בנוסחו המקורי יוחסו למערער העבירות הבאות: בגין המעשים המתוארים באישום הראשון – אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל לפי סעיף 347א(ב) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל לפי סעיף 347א(ב) בצרוף סעיף 350 לחוק העונשין; וכן מעשים מגונים לפי סעיף 348(ד1) בנסיבות סעיף 347א(ב) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); בגין המעשים המתוארים באישום השני – אינוס לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין (שעניינו הסכמה שהושגה במירמה) ומעשים מגונים לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין; ובגין המעשים המתוארים באישום השלישי – בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(א)(1) לחוק העונשין ומעשים מגונים לפי סעיף 348(ד)(1) לחוק העונשין.

ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 5.9.2017, הגישה המדינה בקשה לתיקון כתב האישום כך שתיוחס למערער העבירה של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין (בהיתחשב בכך שהעבירה שהוספה קודם לכן לכתב האישום – לפי סעיף 415 רישא לכתב העונשין – היתיישנה).

בו ביום הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת בקשות העיון מאחר שבכותרתן נחשפו שמותיהן ופרטיהן של המתלוננות, לרבות מספרי הזהות וכתובות המגורים שלהן.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 19.9.2017 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער פה-אחד במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: במסגרת האישום הראשון הורשע המערער בעבירה של אינוס (בגין מקרה של חדירה ללא הסכמה); במסגרת האישום השני הוא הורשע בעבירות של אינוס ובמעשים מגונים על יסוד הקביעה שההסכמה למעשיו ניתנה במירמה (בגין "בדיקה" שביצע המערער ב-ד' וכללה צלום של איבר מינה והחדרת אצבעות); במסגרת האישום השלישי הורשע בבעילה אסורה בהסכמה (של קטינה) ובמעשים מגונים (בגין ארוע שהתרחש באחד הטיפולים).

בית המשפט המחוזי קבע מיתחמי ענישה ביחס לכל אחד מן האישומים כדלקמן: חמש עד שמונה שנות מאסר בכל הנוגע לאישום הראשון; שנתיים עד ארבע שנות מאסר בכל הנוגע לאישום השני; שנה וחצי עד שלוש שנות מאסר בגין האישום השלישי.

...

סוף דבר – על פגיעות ניצול ותעצומות נפש אף זו הפעם חשף ההליך הפלילי אזור אפל, שבו אדם מבוגר ומתוחכם, נטול עכבות, ניצל חוסר ניסיון ותמימות של נשים צעירות שגדלו בסביבה מגוננת, ללא מודעות לסכנה של פגיעה מינית, וללא ידע מוקדם שאפשר להן לזהותה מבעוד מועד.

בסופו של דבר, השותפות בין נשים אלה, התקשורת ביניהן והפתיחות שהיו נכונות לה, היא שהושיעה אותן.

גם משפחתן שעמדה לצדן ראויה לכל שבח, וניתן לקוות כי גם מתלוננות אחרות יקבלו תמיכה מסוג זה. סוף דבר: לו דעתי תישמע, הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין יידחה.

לגישת המדינה, דין תיק החקירה להיסגר מחמת היתיישנות.

בסיומו של הדיון שהתקיים בפנינו, הוצעה הצעה על-ידנו, שהתקבלה, ולפיה העתירה תימחק אך בית משפט זה יתייחס במישור הכללי לעמדת המדינה שעמדה ביסוד סגירת התיק.

אחת מן העבירות המנויות בסעיף 354(א)(2)(ד), הרלוואנטית למקרה זה, היא עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ד)(1), הקובע כי "העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו - מאסר ארבע שנים". במילים אחרות, במצב שבו "אחראי על קטין או חסר ישע" עובר עבירות מסוימות, ביניהן עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ד)(1), יחול סייג להתיישנות המאריך את מרוץ ההתיישנות עד ליום שבו מלאו לנפגע או הנפגעת עשרים ושמונה שנה.

ההגדרה המתאימה לענייננו מופיעה בסעיף 368א(1) לחוק וקובעת כי "אחראי" כאמור הנו "הורה או מי שעליו האחריות לצרכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע - מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו". מצאנו לנכון להבהיר כי, להשקפתנו, הגדרה זו יכולה להכניס תחת כנפיה גם רופא או הורה מלווה בטיול בית ספרי.

ברם, קיימים מנגנונים המרככים חשש זה. כך, למשל, סעיף 354(א) לחוק קובע כי במצב שבו חלפו עשר שנים מיום ביצוע העבירה, הגשת כתב אישום תחייב את אישור היועץ המשפטי לממשלה.

...

ההגדרה המתאימה לענייננו מופיעה בסעיף 368א(1) לחוק וקובעת כי "אחראי" כאמור הינו "הורה או מי שעליו האחריות לצרכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע - מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו". מצאנו לנכון להבהיר כי, להשקפתנו, הגדרה זו יכולה להכניס תחת כנפיה גם רופא או הורה מלווה בטיול בית ספרי.

ביחס לטענות שהעלו שניים מהמתלוננים, חלה היתיישנות, ועל כן עדויותיהם הובאו כעדות שיטה בלבד.

לדאבון הלב, מתלונן נוסף נטל נפשו בכפו סמוך לאחר הגשת כתב האישום, והאישומים שנסמכו על עדותו – נמחקו.

במסגרת אישום זה, הורשע המערער בבצוע עבירות של מעשים מגונים, מעשה סדום וגרם מעשה סדום.

שיקולים לחומרא: המערער לא נטל אחריות על מעשיו, וממילא לא נמצא זכאי "להתחשבות כמי שהודה בתחילת המשפט, הביע חרטה וחסך זמן שפוטי יקר ועוגמת נפש מן המתלוננים"; הצורך בהרתעה מפני עבירות כגון דא; והעובדה שבשנים שחלפו מאז ביצוע העבירות, הואשם המערער – והורשע על-פי הודאתו – בבצוע עבירת מין נוספת, גם היא בקטין שהיה נתון לפיקוחו; זאת הפעם כמורה ומדריך.

...

על כן, החלטנו לדחות את ערעור המערער על גזר הדין.

החלטנו גם, לא בלי התלבטות, לדחות את ערעור המשיבה על קולת העונש.

סוף דבר הן הכרעת הדין, הן גזר הדין – מנומקים ומפורטים.

בתמצית יתואר כי נגד הנאשם הוגש ביום 9.6.21 כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשים מגונים בקטין.

הלכה למעשה מדובר בבקשה שנייה לתיקון כתב האישום – המאשימה הגישה בקשה ראשונה לתיקון כתב האישום ב04.03.22 שכן לאחר בחינת מחודשת של העובדות הסתבר כי חלה היתיישנות על עובדות האישום הראשון ולא התבקש אישור היועץ המשפטי לממשלה כנדרש להגשתו (לפי סע' 14 לחוק הנוער(שפיטה ענישה ודרכי טפול) התשל"א – 1971).

המדובר בתיק אשר היתקיים בו הליך שימוע, כתב האישום בגינו הוגש לפני כשנה וחצי, התיק נבחן עקב טענות מקדמיות שהביאו לבקשה של המאשימה למחיקת אישום, מאז ישיבת ההקראה היתקיימו בתיק זה שבעה דיונים, שלושה מהם דיונים בהם נשמעו ראיות המאשימה, וביניהם עדויות ארוכות של חוקרי הילדים וכן עדותו של מורה בבית הספר בו לומדים הקטינים.

...

במקרה שלפני, סבורני כי תיקון כתב אישום בשלב זה של הדיון עשוי להביא לאותו עיוות דין ממנו הזהיר המחוקק.

בנוסף, ואף מעבר לנדרש, באיזון הראוי, לא שוכנעתי כי דחיית בקשת המאשימה תפגע בבירור האמת.

לא שוכנעתי כי מדובר במחיר שבו יחוייב הנאשם, באופן שיאריך את משפטו, לכל הפחות ועשוי לפגוע בהגנתו במקרה החמור יותר.