כתב אישום בגין מעשה מגונה בפומבי

לאחר שקילת כלל הראיות שנאספו כנגד התובע הגישה המדינה כתב אישום כנגדו בגין ביצוע עבירות של מעשה מגונה בפומבי וניסיון למעשה מגונה כלפי מספר מתלוננות.

קיומו של קשר סביר והגיוני כאמור אינו קיים בעניינינו: כאמור, לא תוצאות בדיקת ד.נ.א. או מסדר זהוי כלשהוא, או פעולת חקירה קונקרטית הקשורה אליהן, הם שהובילו לחזרת המדינה מכתב האישום כנגד התובע, אלא הגשתן של תלונות נוספות בגין מעשים דומים באותו איזור מגורים במהלך שהייתו במעצר בית, שלא הופר על ידו.

...

אינני מקבלת את טענת המדינה, כאילו התובע לא היה מעוניין שייקחו מהאדנית דגימת ד.נ.א. ועל כן לא ביקש מהחוקרים שיעשו כן. אפשרות עובדתית זו אינה סבירה יותר מהסברו של התובע, ולפיו יצא מנקודת הנחה שאנשי המשטרה הם אנשי מקצוע, וכי לא הוא זה שצריך להגיד להם מה לעשות (עמ' 11 ש' 9 – 10).

אף על פי כן, וכעולה מדבריי הקודמים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע כשל בהוכחת תביעתו, שהוגשה על יסוד עוולת הרשלנות.

סוף דבר אני מורה על דחייתה של התביעה.

על בסיס עמדתה העדכנית של המשיבה לפיה יומצא למערער מידע המתייחס לחלק מהתקופה המבוקשת, הוחלט כי יימסרו למערער רשימות תיקים בהם הוגשו כתבי אישום בגין מעשה מגונה ומעשה מגונה בפומבי, בהם כתב האישום לא כלל הודעה לפי סעיף 15א(א) לחסד"פ, וזאת ביחס לכל שנת 2018.

...

ואולם כפי שהיטיב חברי לבאר, הטענה לאכיפה בררנית התבררה כחסרת יסוד; והרושם הוא שהתביעה שקלה את מכלול הנתונים הרלוונטיים, ובפרט את עיוותי החשיבה של המערער ומידת המסוכנות הנשקפת ממנו, טרם שהגיעה לכלל מסקנה שיש לדרוש בעניינו מאסר בפועל וייתכן שבעתיד אף צו פיקוח על עברייני מין.

אף אני סבורה כי די היה בכך כדי לדחות על הסף את טענת המערער לאכיפה בררנית בגדר ההליך הפלילי, שאז ספק אם היה המערער בכלל פונה לנתיב המינהלי.

ובמישור העקרוני, כידוע ניתן אמנם לטעון טענות בעלות אופי מינהלי במסגרת ההליך הפלילי – ואולם אף לדידי אין לאפשר מצב של "היפוך תפקידים", שבו הנאשם תופס את תפקיד המאשים ואילו התביעה היא שיושבת על ספסל הנאשמים; והמקרה הנדון מביא את הדברים עד כדי אבסורד.

ואולם, גם בכך לא סגי, שכן - "...אפילו היה המערער מוכיח כי לצד עשרות התיקים בהם הוגש כתב אישום בגין מעשה מגונה בפומבי, קיימים עוד עשרות תיקים בהם לא הוגש כתב אישום, או שהתיק הסתיים בהסדר מותנה, לא היה בכך כדי לקדם את טענתו לאכיפה בררנית. אסביר.

...

נוכח כל המקובץ, בהינתן שלא הוכח שהגשת כתב האישום במקרה זה הייתה בלתי סבירה או בלתי מידתית, וודאי שלא באופן קיצוני המצדיק התערבות בית המשפט, מצאתי שדין הבקשה לביטול כתב האישום להידחות.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 7,500 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

ועוד, חשוב לחזור ולהדגיש, כי אמנם ניסגרו 20 תיקי חקירה בהסדר מותנה, אולם גם היו 196 תיקים נוספים שניסגרו מעילה שונה למרות קיומה של תשתית ראייתית להגשת כתב אישום לפי סע' 4 לחוק המחשבים - דבר הנוטל במידה רבה מעוצמתו של קושי זה. במסקנתי זו לא התעלמתי מההלכה לפיה: "זאת ועוד. אפילו היה המערער מוכיח כי לצד עשרות התיקים בהם הוגש כתב אישום בגין מעשה מגונה בפומבי, קיימים עוד עשרות תיקים בהם לא הוגש כתב אישום, או שהתיק הסתיים בהסדר מותנה, לא היה בכך כדי לקדם את טענתו לאכיפה בררנית. אסביר.

...

באשר לסעד אזכיר את ההלכה לפיה: ".. לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" (עניין בורוביץ, עמ' 807).

השני, טעם נוסף המוביל לאותה המסקנה הוא השלב בו מוסמך תובע לערוך הסדר עם חשוד.

ניצן סילמן, שופט התוצאה מכל האמור לעיל, היא שהחלטנו פה אחד לקבל את הערעור כאמור בפסקה 33 לחו"ד השופט בולוס.

כך, בגדרי ת"פ 11555-12-19, הורשע בעבירה של מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); וזאת מכיוון שביום 17.03.2019 חשף את איבר מינו בציבור, ומשהבחין בעוֹבֵרת אוֹרַח, אונן בעודו מתבונן בה. בנוסף, הורשע המבקש בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק, בהתאם לכתב האישום שהוגש נגדו בגדרי ת"פ 32713-10-19; וזאת מכיוון שביום 24.07.2019, כתב לקצין הפיקוח שמונה לו הודעות בהן איים על רעייתו-שלו, בכתבו: "אשתי בסכנה", "אני מחקוון להרוג אותה" "תקחו אותה למקלט" (כך במקור).

בנוסף הוטלו על המבקש מאסרים על תנאי, ופצוי למתלוננת בכתב האישום בגין המעשה המגונה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה לרשות ערעור על נספחיה, ולאחר שעיינתי בתיקי בתי המשפט דלמטה באמצעות מערכת "נט-המשפט", באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

אולם, הבקשה שלפניי נטועה כולה בדָּלֶת אַמּוֹת עניינו הפרטני של המבקש, וסבורני כי לא מתקיים חשש לעיוות דין או אי צדק המצדיקים מתן רשות ערעור, ודי בכך כדי לדחותה.

הבקשה נדחית אפוא.