כתב אישום בגין חברות בארגון טרור (דאע"ש)

במבוא של כתב האישום כלולה היתייחסות אל הלחימה המתקיימת בסוריה מאז שנת 2011 בין כוחות המשטר לכוחות המורדים, ביניהם נימנה ארגון הג'יהאד העולמי "המדינה האסלאמית" (להלן: דאע"ש או האירגון), שהוא ארגון טירור קצוני ביותר שהוכרז בישראל ביום 3.9.2014 כהתאחדות בלתי מותרת.

בגין מעשיו המתוארים לעיל הואשם מהראן בעבירות של מגע עם סוכן חוץ ואימונים צבאיים אסורים (לפי סעיפים 114(א) ו- 143(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), וכן בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת (לפי סעיפים 185(1)(א) ו- (ט) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, להלן: תקנות ההגנה), יציאה מהארץ שלא כדין (לפי סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954) ופעולה ברכוש טירור (לפי סעיף 9(א)(2) לחוק איסור מימון טירור, התשס"ה-2005).

עם זאת הביע שירות המבחן את היתרשמותו כי עדיין קיים פער לא מוסבר בין תיפקודו הנורמאטיבי של מהראן כל השנים לבין מעשיו המתוארים בכתב האישום ולפיכך נקבע כי "לא נוכל לשלול סיכון להישנות היתנהגות פורצת גבולות בעתיד". כן העידו בפני בית המשפט עדי אופי מטעמו של מהראן (אביו וסבו).

...

סוף דבר: לא מצאתי כי נפלה שגגה בגזר דינו של בית משפט קמא המצריכה את התערבותנו, ולפיכך אציע לחברותיי כי נדחה את הערעורים משני הצדדים ונותיר את גזר דינו של בית משפט קמא על מכונו.

אם השתכנעתי, בסופו של דבר, שיש להשאיר את העונש על כנו חרף שיקולים אלה, הרי שהדבר נבע בעיקר מן הטעם שהחמרה במדיניות ענישה צריכה להיות הדרגתית (ראו למשל: ע"פ 2251/11 נפאע נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.12.2011); ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן, פסקה 23 (29.4.2013)), כמו גם מתוך התחשבות בכך שבית משפט זה אינו נוהג למצות את מידת ההחמרה בערעור על עונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית.

אולם, אין בהערכה זו כדי לשנות מן המסקנה במקרה דנן, בהתחשב בהגינות המתחייבת באשר למהלך השינוי במדיניות הענישה (וראו האמור בפסקה 13 לחוות דעתו של חברי).

ברקע לכתב האישום נטען, כי סבו ודודתו של המשיב 1 (להלן: הסב והדודה בהתאמה) תומכים באירגון הטרור דאע"ש (להלן: ארגון דאע"ש או האירגון) מזה תקופה ארוכה.

כן עמד בית המשפט על חומרת הפגיעה בסדרי החברה ושלטון החוק, ובערך של נאמנות אזרחית למדינה, ונתן את דעתו למדיניות הענישה הנהוגה בעבירות כגון דא. בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירות, זקף בית המשפט שורת נסיבות לחומרה, ובהן: התיכנון המוקדם; פוטנציאל הנזק שצפוי היה להגרם כתוצאה מהעברות; והמניע האידיאולוגי, האיסלאמי הקיצוני שעמד ביסודן, על רקע גל הפיגועים אשר שלהב את המשיבים.

...

יחד עם זאת, מקובלת עלינו טענת המדינה כי העונשים שהושתו על המשיבים אינם מבטאים כראוי את עקרון ההלימה ואת הצורך בהרתעת הרבים מפני הישנות מעשים כגון דא. כזכור, המשיב 1 הגה את הרעיון לבצע פיגוע בישראל, בשעה שהבחין בקבוצות חיילים בדרכו ללימודיו.

סיכומו של דבר: העונשים שהושתו בענייננו על המשיבים אינם הולמים את חומרת מעשיהם ואינם מתיישבים גם עם מדיניות הענישה הנוהגת.

אשר על כן, ובשים לב לכך שערכאת הערעור אינה ממצה את חומרת הדין, החלטנו לקבל את ערעור המדינה, ולהעמיד את עונש מאסרו של המשיב 1 על 58 חודשים, ואת עונש מאסרו של המשיב 2 על 30 חודשים.

בנסיבות אלו, מובן שדין ערעורו של המשיב 1 – להידחות.

ההליך וכתב האישום הנאשם הורשע, על סמך הודאתו, בעבירות הבאות: חברות באירגון טירור, עבירה לפי סעיף 22(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016; פעולה או עסקה בנשק למטרות טירור, עבירה לפי סעיף 30(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016+סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ועבירה של ירי מנשק חם, לפי סעיף 340א(א) לחוק העונשין.

בהקשר זה הפניתה המאשימה לחומרה הרבה בה מתייחסים בתי המשפט לעבירה של חברות באירגון טירור בכלל וחברות באירגון דאע"ש בפרט.

...

צוין כי לגבי האח מוחמד נקבע מתחם של 3 עד 5 שנות מאסר, כאשר בסופו של דבר הוטלו עליו 4 שנות מאסר בפועל.

בשים לב לערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם ובמידת הפגיעה ובהתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ובמדיניות הענישה הנוהגת אני סבור כי יש להעמיד את מתחם העונש ההולם בעניינו בטווח שבין 4 עד 6 שנות מאסר לריצוי בפועל.

סיכומו של דבר, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 4 שנות מאסר בניכוי תקופת מעצרו מיום 24.3.2022 ועד היום.

ביום 18.4.2022 הוגש נגד העותר, תושב שטחי הרשות הפלסטינאית, כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 33269-04-22), המחזיק ארבעה אישומים בגין ביצוע עבירות שונות לפי חוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016, פקודת מניעת טירור, התש"ח-1948, חוק העונשין, התשל"ז-1977 וחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן, בהתאמה: כתב האישום, חוק המאבק בטרור, פקודת מניעת טירור, חוק העונשין ו-חוק הכניסה לישראל).

העבירות המיוחסות לעותר בכתב האישום (לא לפי סדר חומרתן אלא לפי סדרן בכתב האישום) הן: חברות פעילה באירגון טירור – עבירה לפי סעיף 22(ב) לחוק המאבק בטרור וכן לפי סעיף 3 לפקודת מניעת טירור; מעשה טירור של ניסיון רצח – עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, בצרוף סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור; פציעה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 335(א)(1) בנסיבות סעיף 334 לחוק העונשין; מספר עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק – עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל; שתי עבירות של רצח בכוונה תחילה – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (בנוסחו בעת ביצוע העבירה); גניבה – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין; רצח בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 301א(1), 301א(10) ו-301א(11) לחוק העונשין, בצרוף סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור; מעשה טירור של ניסיון רצח – עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, בצרוף סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור; מעשה טירור של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 335(א)(1) בנסיבות סעיף 333 לחוק העונשין, בצרוף סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור.

על פי עובדות האישום הראשון, העותר מואשם בכך שהיה חבר פעיל באירגון הטרור דאע"ש בין השנים 2014 ועד למעצרו ביום 21.3.2022.

...

אשר לשלב השני של הבחינה, לאחר שבחנתי "בעיני סנגור" את הראיות החסויות הרלבנטיות, אינני סבור כי בראיה אותה מבקש העותר לחשוף ישנו פוטנציאל מזכה המצדיק להורות על הסרת החיסיון.

לאחר שעיינתי בראיות החסויות, התרשמתי כי הפרפראזה נוסחה באופן זהיר ומתוך מגמה למנוע מצב בו פריט מידע שניתן לטעון לגביו, ולו בדוחק, כי הוצג על ידי החוקר "שאול" לעותר, יחשב כפריט מוכמן המחזק את הודאת העותר.

אשר על כן, ובכפוף להשלמות לפרפראזה שנוספו, העתירה נדחית.

דיון והכרעה משיב מס' 2 ראיות משיב מס' 2 נחקר מספר פעמים והודה בחברות באירגון דעש ובכך שתיכנן לבצע פיגועים בישראל והג'רה, כפי שיוחס לו בכתב האישום אשר נסקר למעלה.

...

לאור האמור מעלה, אין מנוס מהקביעה כי ישנן ראיות לכאורה ברורות להוכחת העבירות המיוחסות למשיב מס' 2 וכי קיים סיכוי סביר להרשעתו במיוחס לו. נתתי דעתי לטענות ב"כ המשיב ביחס לאופן גביית אמרותיו, אך פסיקה עקבית קובעת כי דין טענות אלו להתברר במהלך שמיעת התיק העיקרי ולא בשלב המעצר (ר' למשל בש"פ 6718/14 סוויסה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (26.10.2014); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (10.4.2005)); בש"פ 6927/19 גרגאוי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 24 (14.11.2019)).

מעבר לכך, חלאילה פירט באמרותיו בהרחבה את מעשיו של המשיב, ודי בכך כדי לבסס את האמור בכתב האישום – מה גם שלאמרותיו של חלאילה מצטרפים הממצאים שהתגלו בחיפוש במכשיר הטלפון של המשיב, שגם הם תומכים במיוחס לו. עילת מעצר מכתב האישום עולה, כי משיב מס' 2 היה חבר בדאעש, ארגון טרור בעל אידאולוגיה קיצונית המעמידה בסכנה לא רק את תושבי מדינת ישראל אלא את כל מי שנתפס בעיני הארגון כ"כופר" – ודי בכך כדי לבסס עילת מסוכנות בעצמה גבוהה ביותר, אשר לכשעצמה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, גם ללא עבירות נלוות: ר' למשל דברי בש"פ 3379/16 אחמד בן נביל אחמד, פסקה 5: "לא מתקרבים ולא נוגעים בדעאש, גם לא עם מקל ארוך, לא בשיטוט באינטרנט לא באידיאולוגיה ולא חלילה בתכנון ובמעשים." ר' גם בש"פ 7186/17, ג'אברין, פסקה 17: "אכן, המשיב לא הצטרף בסופו של דבר לפעילות בדאע"ש, ואף לא ביצע מעשים קונקרטיים של אלימות. אולם, העניין שהביע בפעילות ואופיים המתמשך של מעשיו, כל זאת לצד התבטאויות שמעידות על הזדהות רגשית עם הארגון, מעידים על מסוכנות שלפי התרשמותי אינה ניתנת לאיון בעת הזו" וכן ר' בש"פ 6539/15, אבו סאלח, פסקה 15: "ייאמר בקול ברור וצלול, כי מדינת ישראל, במצב הביטחוני בו היא שרויה, אינה יכולה להרשות לעצמה את ה"מותרות" של התעסקות עם דאע"ש, כמו מדינות אחרות באירופה המתמודדות עם צעירים הנוסעים לסוריה ולעיראק כדי להילחם בשורות הארגון.

לאור זאת לא ראיתי כי חלופת מעצר תסכון גם בעניינו של משיב מס' 3 ואין מנוס מלהורות על מעצרו עד תום ההליכים.