כתב אישום בגין הסתה לגזענות ואלימות

בבג"צ תורת המלך התייחסתי (פסקה נ"ח) לזהירות שבה נוקטים היועצים המשפטיים לממשלה בסמכותם לאשר כתב אישום לעניין הסתה לגזענות והסתה לאלימות; אדגיש כי יש אף מקום מסוים בקבלת החלטה כגון דא לשיקול, שעיקרו כי בהגשת כתב אישום יש משום מתן במה ופירסום לביטויים נלוזים רווי שיטנה, וכך יוצא החפץ להסית כשחצי תאוותו בידו.

...

משכך, אני שותפה לדעתו של חברי המשנה לנשיאה, כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

וכך, בין היתר, קבעה הוועדה: "בהיותו ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ראש עיריית אום אל-פחם ואיש ציבור, היה אחראי, בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, לרבות בשנים 2000-1998, להעברת מסרים חוזרים ונשנים של עידוד השימוש באלימות ואיום באלימות כדרך להשגת מטרות של המיגזר הערבי במדינת ישראל. מסרים אלה התייחסו גם למטרה אשר הוגדרה כשחרור מסגד אל-אקצא. בנוסף, ערך אסיפות המוניות והפעיל שיטות תעמולה מתלהמות לעורר אוירה ציבורית משולהבת סביב נושא רגיש זה. בכל האמור לעיל, תרם תרומה ממשית לשלהוב הרוחות ולהתפרצות האלימה ורחבת ההיקף שהתרחשה במגזר הערבי בתחילת חודש 2000." זאת ועוד.

. סבורני, כי במציאות זו שבה דברי הסתה הנכתבים בעט מושחזת גוררים אחריהם לא אחת שימוש קטלני בסכין מושחזת, מוטלת עלינו החובה לשקול ביתר שאת מקרים מהסוג שלפנינו, לרבות העמדה לדין והרשעה במקרים המתאימים.

המאשימה לא ציינה בכתב האישום במפורש כי היא מייחסת לנאשם יצירת מסגרת בה ניתן להתבטא באופן אלים וגזעני, ושעה שהמאשימה בחרה לציין במפורש כימעט 60 פרסומים בעייתיים לשיטתה, לא ניתן לטעון עוד, במסגרת של הליך פלילי, כי בעשרות פרסומים אחרים להם אחראי הנאשם ושלא בא זכרם לכתב האישום יש משום הסתה, וזאת מבלי לציין את האמור במפורש.

...

אציין כי בניגוד לבא-כח המאשימה, אינני נזקקת לגרסתו של מר פורטמן כדי לדון בטענה, אינני מקבלת את טענתו כי "חזר בתשובה" וכי ניסה לתקן את דרכיו.

סופו של דבר, לא מצאתי ממש בטענה לאכיפה בררנית, מן הטעם כי ההשוואה אותה ערך בא-כח הנאשם אינה בין שווים, או בין שותפים שווים לעבירה, או כאלה שהראיות נגדם דומות בזמנים הרלוונטיים להגשת כתב האישום.

סיכום סופו של יום אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום – 2 עבירות של הסתה לאלימות לפי סעיף 144ד2 בחוק העונשין, ושתי עבירות של איסור פרסום הסתה לגזענות לפי סעיף 144ב בחוק העונשין.

האישום והכרעת הדין נאום שנשא הנאשם אודות "תכונותיהם של היהודים על פי הקוראן" בפני כמאה מתפללים בהר הבית הביא להרשעתו בעבירות של הסתה לאלימות או לטרור והסתה לגזענות לפי סעיפים 144ד2(א) ו-144ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

לשיטתו, מדובר בנאום המבוסס על דברי דת ועל פסוקים מהקוראן ופרשנויות שניתנו להם על ידי אנשי דת מוסלמים ברחבי העולם, הוא כלל אמירות כלליות ולא מחייבות, הדרכה לכלל המאמינים להמתין בסבלנות לבואו של הנביא ותאור החזון לאחרית הימים, אך לא היה בו משום הסתה לגזענות או לאלימות.

בכתב האישום תואר הלך הרוח בתקופה בה ביצע הנאשם את העבירות, והוא מתאר מהימנה את האוירה הציבורית ששררה בישראל עובר לבצוע העבירות על ידי הנאשם בשנת 2014, במהלך ולאחר מבצע "צוק איתן"; גל פעולות טירור והתפרעויות אלימות ברחבי ירושלים מצד ערבים תושבי מזרח ירושלים שאופיין בתקיפת אנשי כוחות ביטחון באמצעות יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה וירי זיקוקים, תקיפת אזרחים במיתחם הר הבית, ריבוי הפרות סדר בירושלים בכלל, ובהר הבית בפרט תוך יידוי אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה וריבוי פיגועי טירור רצחניים כלפי האוכלוסייה היהודית בירושלים, לרבות פיגועי דריסה, דקירה וירי.

...

במכלול שיקולי הענישה, סבורני כי בעת הזאת, בהתחשב בשכיחותה של העבירה והפצת אידאולוגיות הגזענות והשנאה, שיקול ההרתעה מקבל בכורה על פני שיקולי הענישה האחרים, הן לשם הרתעתו של הנאשם שלפניי והן לשם הרתעת הרבים, ומכאן מקומו של הנאשם שלפני במרכזו של מתחם הענישה ההולם.

לפיכך, נוכח כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שצוינו לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: שמונה (8) חודשי מאסר לריצוי מלא בפועל.

המשיבים הוסיפו כי בנגוד לעולה מתגובת העותר, החלטה שלא להגיש כתב אישום בגין הסתה לגזענות והסתה לאלימות אינה טעונה בהכרח אישור של היועץ המשפטי לממשלה, בשונה מהחלטה על העמדה לדין בעבירות האמורות.

...

המשיבים טענו כי על רקע התפתחות זו דין העתירה להימחק – בין בשל כך שהתייתרה ובין בשל היותה מוקדמת.

דיון והכרעה לאחר עיון במכלול טענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי דין העתירה להידחות.

לצד זאת, לא מצאנו כי יש מקום בעת הזו להשאיר את ההליך "פתוח", כפי שביקש העותר.

סוף דבר: העתירה נדחית.

גם בחינת המובאות הנוספות שהגיש הנאשם – דו"ח האגודה הערבית לזכויות אדם ורשימת ההחלטות של היועהמ"ש בעבירות הסתה לגזענות – אינה מובילה למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

על רקע המציאות החברתית העכשוית, לרבות זו שבמסגרתה נעברה העבירה נשוא כתב האישום, דומני כי אין להמעיט בערך עבירות הגזענות, ופרט – בערכן של עבירות פירסום הסתה לגזענות, באשר על פי התפיסה המקובלת – הן ה"מתווכות" בין רעיונות גזעניים למימושם בדרך עבירות אלימות.

...

לא נדרשת מלאכת פרשנות פתלתלה כדי להגיע למסקנה כי מדובר בביטוי מסית לגזענות, ואין היגיון בטענה כי אמירה גזענית תיחשב לכזו רק לאחר שבית המשפט קבע כן. גם לא תישמע טענה כי האמירה: חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים אינה עונה אחר הגדרת "גזענות" ע"פ החוק בשפתה הפשוטה והמובנת של הגדרתו של מונח זה בחוק.

בחינת המקרה לאור אותם תנאים אמורה להוביל למסקנה אם המעשה הוא קל ערך.

עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמאלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של 'העדר ענין לציבור'" (עמ' 761 לפסה"ד; ההדגשה שלי – ש.ד.).