כתב אישום בגין בניה ללא היתר ושימוש בניגוד לייעוד

נקבע כי היתקיימו התנאים הנדרשים לצורך מתן צו על פי סעיף 212 לחוק – הוכח כי המבנה ניבנה ללא היתר בנייה; נקבע כי לא ניתן לאתר את האדם שבנה את המבנה, וכי הקבלן, אשר המערער טוען כי ניתן להגיש נגדו כתב אישום, לגירסת המערער נימלט לירדן, ומכל מקום לא הוכח כי הוא בנה את המבנה הנידון; ונקבע כי קיים עניין צבורי בהריסת המבנה, שכן מדובר במחסן המשמש יחידת דיור, המחסן ניבנה בשטח המיועד להיות חלל והוא שייך לרכוש המשותף, המערער לא טען כי יוכל להכשיר את הבנייה, ומתצהירי השכנים עולה שנוכחותו של המערער מהוה מיטרד.

נטען כי המפקחת שביקרה במקום הצהירה על עובדות לא נכונות; כי היא לא ניסתה לאתר את הקבלן שבנה את הנכס לצורך הגשת כתב אישום נגדו; וכי היא ידעה שהמערער מתגורר במקום והיתה איתו בקשר טרם הוצאת הצוו, ולפיכך ניתן היה להגיש כתב אישום נגד המערער בגין שימוש לא חוקי בנכס; נטען כי אין עניין צבורי מיוחד להריסת הנכס ואף לא הובהר מדוע הנכס לא נהרס בשנת 2014 כאשר נהרסו יחידות אחרות במבנה; נטען לאכיפה בררנית, בעיניין עבירות המבוצעות על פי הנטען על ידי עריית ירושלים, אשר עושה שימוש במקום בנגוד לייעוד השטח ומשתמשת בשטח פתוח שניסגר בנגוד לחוק.

...

על פי האמור בהחלטת כבוד השופט דמביץ, המערער "הגיש בקשה ראשונית, קצרצרה ולאקונית בעניין ההליך דנן, אולם בקשתו סולקה על הסף ביום 19.3.2019, מבלי שזה הוסיף להתייצב ולטעון טענותיו". לפיכך, בית המשפט נעתר לבקשה והורה ביום 27.6.2019 על הריסת המבנה הנדון.

משלא הונחה תשתית ראייתית לפיה המבקשת מחזיקה בזכות מוכרת במקרקעין, סבור אני כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה של המבקשת לביטול צו ההריסה, שכן בהיעדר קיומה של זכות קניינית או חוזית מוכחת ומוכרת במקרקעין, אין למבקשת כל זכות עמידה להתנגד לצו ההריסה.

כבר מטעם זה, דין הערעור להידחות.

נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

ביום 23.11.2015 הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: "כתב האישום")בו מיוחסות לנאשמים עבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ושל שימוש במקרקעין ללא היתר ובסטיה מהיתר/תוכנית קיימת בייעוד לחקלאות לשימוש מסחרי, בנגוד לס'145(א)(2-3), (204 (א-ג),208(א)(1-7), 218, 253, 156(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה -1965.

אין זה סביר להגיש כתב אישום בגין בניה ושימוש ללא היתר על רכיבי בניה שהרשות התירה בהסכם הותרתם ללא דרישה בהוצאת היתר.

...

על כן, הבקשה לביטול כתב האישום בעבירות הבניה ללא היתר, מחמת טענה לאכיפה בררנית נדחית.

אין בידי לקבל טענה מיתממת זו, שכן הנאשמים בטרם רכשו זכויות במקרקעין בשנת 2013, נסתייעו בשירותי מודד והיו מיוצגים על ידי עורך דין, כך שחזקה כי גורמי מקצוע אלה העירו את עיניים לגבי המצב התכנוני והמשפטי של המקרקעין, לפיהם אלה ביעוד חקלאות.

הנאשמים מורשעים בעבירה של בניה ללא היתר של בריכת שחיה מבטון יצוק כולל חפירות, חיפוי אריחי קרמיקה, פסיפס או טיח צבעוני, עבירה לפי ס' 204(א) לחוק התכנון והבניה.

הנאשמת עושה שימוש במבנה ובמקרקעין משנת 1989 לערך לצורך משרד, מחסן לוגיסטי ואחסנה לבלוני גז. החל מיום 25/10/17 ועד למועד הגשת כתב האישום עשתה ועושה הנאשמת שימוש אסור ללא היתר בבניה ובמקרקעין ובנגוד לייעוד המקרקעין ולהיותה קרקע חקלאית מוכרזת.

אין מדובר בפרשנות סבירה של הנאשמת לפיה אחיזה ברישיון עסק מהוה גם היתר מבחינת דיני התיכנון והבניה ולכן אין בידי לקבל עמדתה.

...

נוכח כל האמור אין בהסכמת הוועדה למתן רישיון עסק או בהתחייבות העיריה לפעול לשינוי ייעוד המקרקעין כדי לעורר ספק באשמת הנאשמת במיוחס לה. שתיקת הוועדה המקומית והעדר האכיפה אין בהם לבסס אינטרס הסתמכות לנאשמת, כי לא יינקטו הליכים כנגדה בגין השימוש האסור.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, אני סבורה שלא הונחה בפניי כל סיבה שיש בה להניח את הדעת לגבי העדר האכיפה בעניינו של מר ליבוביץ.

לאלה אף יש להוסיף את השיקולים שמניתי לעיל ואשר לא היה די בהם לזיכוי הנאשמת, כמו שתיקת הוועדה המקומית לאורך השנים והעדר האכיפה וקיומה של היתכנות לקבלת היתר לשימוש חורג אם תוגש הבקשה, אך יש בהם להצטרף לשיקולים עת בוחנים קיומה של ההגנה מן הצדק בתיק זה. נוכח כל האמור, אני מקבלת את טענת הנאשמת לאכיפה בררנית ומורה על ביטול כתב האישום כנגדה.

עוד נטען על ידי המשיבות כי, הפעלת העסק מהוה שימוש במקרקעין בנגוד לייעוד ולשימוש שנקבעו בתכנית פת/1240; אין לקבל את טענת העותרים בדבר העדר מועד לסיום שימוש חורג מכח פת/1240, לצורך הכשרת בניה לא חוקית והפעלת עסק ללא רישיון עסק; סעיף 181 לחוק התיכנון והבניה, המסדיר תוקפם של השימושים החורגים בעת אישורן של תכניות חדשות, לא חל בעניינינו.

עוד עולה מהמסמכים שצורפו על ידי המשיבות, ודומה כי אין חולק על כך, כי מעולם לא הוגשה בקשה להיתר בניה בגין המבנה המסומן במפת המדידה (נספח 1), ששטחו מגיע לכ 60 מ"ר, ומעולם לא ניתן היתר בניה למבנה זה, מעבר להיתר שניתן לקיוסק הסמוך לו בשטח 19.36 מ"ר. עוד עולה, כי נגד העותרים הוגש כתב אישום במסגרת תו"ב 59196-07-22 מיום 24.7.2022, המייחס להם עבירות בגין שימוש במבנה ללא היתר.

...

תמצית טענות המשיבות לטענת המשיבות, יש לסלק את העתירה על הסף בשל היעדר עילה, שכן תנאי סף למתן רישיון עסק הוא כי העסק מקיים את תנאי התכנון ובניה בהתאם לסעיף 8א1 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"); הפרה הפוגעת בתכלית דיני התכנון והבניה, כגון היעדר היתר בניה, שוללת סמכות מהנדס הוועדה ליתן אישור לבקשה; משלא מתקיים תנאי סף למתן הרישיון, הרי שלא ניתן להגיש בקשה לרישיון עסק, ולפיכך לא התגבשה העילה המשפטית לקבלת הסעד המבוקש, ודין העתירה דחיה על הסף.

זאת ועוד, משעולה מהראיות המנהליות שהוצגו על ידי המשיבות כי המבנה או עיקרו הוקם ללא היתר בניה, הרי אין בסיס לטענת העותרים שלפיה הם זכאים להמשיך לקיים את העסק חרף שינוי הייעוד שנקבע בפת/1240, במסגרתה לא נקצב זמן לתקופת השימוש החורג בקשר למבנה, בהתאם לפרק ז' לחוק התכנון והבנייה; זאת שכן, מקובלת עלי טענת המשיבות כי פרק ז' מתייחס למבנה הקיים במקרקעין מושא שינוי הייעוד, אשר הוקם ופועל כדין בהתאם להיתר בניה שניתן עובר לתכנית החדשה.

סוף דבר, העתירה נדחית.

אני מחייב את העותרים לשלם למשיבות הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ז' תשרי תשפ"ג, 02 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.

בעקבות זאת החליטה ועדת המשנה לבטל את החלטת ועדת רשוי מס' 2019005 מיום 25.2.2019 ולסרב לבקשה מהנימוקים הבאים: "מדובר בבניה חדשה ללא היתר בניה. בנוסף, הועדה המקומית תשקול נקיטת צעדים אתיים נגד מגיש הבקשה לאור הצהרותיו בבקשה להיתר בניה ואי גילוי נאות". בעקבות האמור הוגש כנגד העותרת והמשיבים 2-3 (ביחד: הנאשמים) כתב האישום בתיק 60236-03-19 שאחז שני אישומים.

ביטול האישום הראשון ומתן צו הריסה ללא הרשעה לגבי מבנה A נשוא האישום הראשון, משמעו כי מבנה A הוקם ללא היתר אך לא ניתן, מסיבה כלשהיא, להרשיע בגין בניה זו. חוק רשוי עסקים נועד להבטיח מטרות שונות ובכללם את דיני התיכנון והבניה (סעיף 1א(6) לחוק).

בתיקון 34 (פורסם בס"ח תשע"ג ביום 19.7.18) הוסף לחוק רשוי עסקים סעיף 8א1 בו נקבעו הוראות לענין מתן רשיונות עסק לעסקים שאינם מקיימים את הוראות דיני התיכנון והבניה: "8א1. (א) רשות הרשוי לא תיתן רישיון או היתר לעסק שאינו מקיים את דיני התיכנון והבנייה, ואולם רשאית היא לתת רישיון או היתר כאמור אם סברה כי אין בהפרת דיני התיכנון והבנייה בעסק כדי לפגוע במטרות המפורטות בסעיף 1(א)(1) עד (5) ו-(7) ומהנדס הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה אישר כי אין בהפרה פגיעה מהותית בתכליות דיני התיכנון והבנייה, בין השאר בשל טיבה, מיקומה או היקפה של ההפרה; לעניין סעיף זה, "פגיעה מהותית בתכליות דיני התיכנון והבנייה" – לרבות כל אחד מאלה:קיום ת (1) העסק נמצא בבניין שבנייתו טעונה היתר לפי חוק התיכנון והבנייה (בסעיף זה – היתר בנייה) שניבנה כולו בלא היתר בנייה או שלא ניתן לגביו אישור לפי סעיף 157א לחוק התיכנון והבנייה או תעודת גמר לפי הוראות אותו חוק; (2) בעסק נעברה עבירה לפי חוק התיכנון והבנייה שמתנהל בשלה הליך אכיפה פלילי או מנהלי, ובכלל זה תלוי ועומד בשלה צו הריסה בלא הליך פלילי, צו הפסקה שפוטי להפסקת שימוש אסור, צו הריסה מנהלי או צו מנהלי להפסקת שימוש, או שניתן בשלה פסק דין, והכול לפי אותו חוק; (3) הפעלת העסק תהווה שימוש במקרקעין בנגוד לייעוד או לשימוש שנקבע בתכנית; (4) הפעלת העסק או עמידתו בתנאי הרישיון או ההיתר מתאפשרת בשל עבירה של עבודה אסורה כהגדרתה בסעיף 203א לחוק התיכנון והבנייה שנעברה בעסק ושטחה עולה על 15% משטחו של העסק; (5) העסק פועל או עתיד לפעול בבניין שיותר מ-30% משטחו ניבנה בלא היתר בנייה או בנגוד לתנאי היתר כאמור, אף אם החלק שבו העסק פועל או עתיד לפעול ניבנה כדין; הוראות פסקה זו לא יחולו אם החלק שבו פועל או עתיד לפעול העסק ניבנה כדין, והשטח שניבנה בלא היתר בנייה או בנגוד לתנאיו כאמור אינו בבעלותו או בשליטתו של העסק שלגביו הוגשה הבקשה לרישיון או להיתר לפי חוק זה; (6) בעסק נעברה עבירה של עבודה אסורה או שימוש אסור לפי סעיף 243(א) או (ד) לחוק התיכנון והבנייה, לפי העניין, ולגבי עבירה של עבודה אסורה – שטחה עולה על 5% משטח העסק או יש בה השפעה מהותית על אופיים של המקרקעין האמורים באותם סעיפים, והכול אלא אם כן העבירה היא במקום הפטור מקבלת אישור הועדה לשמירת הסביבה החופית בהתאם לסעיף 4(ה) בתוספת השנייה לחוק התיכנון והבנייה.

...

המסקנה היחידה המתבקשת היא כי מבנה A הוקם מראשיתו על ידי הנאשם ולא על ידי יורשי מר דמוני (סעיף 8).

בהעדר טעון, לא מצאתי לנכון להתייחס לסעד זה. לאור כל האמור, העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.