כריתת טחורים רשלנות רפואית חמורה

החסרת פרט מהותי כזה מדו"ח הניתוח, מהוה לטעמי ליקוי חמור בניהול הרשומה הרפואית, שכן כבר עמדנו על חשיבות קביעת מיקום הפתחים ביחס לסוגרים כדי לקבוע את הקף הפיסטולה ועומקה, ומקום שפרט מהותי כזה הוחסר מדו"ח הניתוח, הרי שאין לקבל את תאור הנתבע 2 באשר לדברים שראה במהלך הניתוח על סמך זיכרונו בלבד, מקום שמדובר בניתוח שבוצע לפני יותר מ- 4 שנים.

בתוצאות בדיקת MRI מיום 26.1.12 נמצא בין היתר: "לא מזהים פסטולה פריאנלית. לא מזהים גושים ברקטום. השומן הפרירקטלי שמור". גם תוצאות בדיקות הקולונוסקופיה מיום 27.1.12 לא העלו ממצאים בעייתיים: "ממצאים נימצאו מעט טחורים פנימיים. הרירית תקינה, לא נימצאו נגעים לאורך הקולון. איליום סופי תקין". ביום 21.2.12 עבר התובע ניתוח ביופסיה בבית חולים רמב"ם עקב הגוש החשוד שנימצא.

המומחה מטעם בית המשפט, לטענת הנתבעים, היתעלם מהתעוד הרפואי האמור ובקש לבסס את ממצאיו על בדיקת TRUS משנת 2016, לאחר שהתובע עבר עוד ניתוח בבי"ח רמב"ם. לאחר עיון בטענות הצדדים, בחומר הרפואי הרלבנטי ובעדויות המומחים, החלטתי לדחות את טענות הנתבעים, ולקבוע קיומו של קשר סיבתי ישיר בין ההתנהלות הרשלנית של הנתבעים לבין הנזק שממנו סובל התובע היום, זאת מהנימוקים שלהלן: 51.1.

הנתבעים מנסים לשכנע כי הניתוח שנעשה ע"י הנתבע 2 לא עירב סוגרים על סמך האמור ברשומה הרפואית שהונפקה בבי"ח רמב"ם ביום 8.8.2012 ובה כתב ד"ר דואק ליד האנמנזה : "חצי שנה לאחר כריתת פיסורה ללא חיתוך סוגרים כעת מתלונן על איבוד גזים". הנתבעים מבקשים להסתמך על האמור במסמך זה כראיה ניטראלית המעידה על כך שלא הייתה פגיעה בסוגרים במהלך הניתוח שבוצע על ידי הנתבע 2.

...

לכן החלטתי לפצות את התובע בגין הפסדיו לעבר על דרך האומדנא – בסכום מתון של 20,000 ₪.

בנסיבות המקרה לא שוכנעתי כי התובע נעזר בבני משפחתו בסיעוד או בביצוע פעולות בסיסיות, שכן הוא העיד לפניי כי הוא מתלבש ומתרחץ לבד, ונועל את נעליו לבד – אם כי לפעמים במהלך ביצוע אותן פעולות הוא פולט גזים ולא נעים לו, כך שכל הפעולות הבסיסיות הנ"ל מבצע התובע באופן עצמאי ומלבד ההגבלה שהוא לא סוחב דברים או לא מרים דברים כבדים בשל החשש האמור לפליטת גזים, התובע לא הצביע על עזרה ספציפית של בני משפחתו, גם לא ביחס לקניות שאשתו נהגה לעשות בלא קשר לניתוח [ראו עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 25-34; וכן עמ' 30 שורות 1-8].

לסיכום חלק זה, עולה כי הפיצוי לו זכאי התובע בעקבות נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הינו כדלקמן: · הפסדי שכר לעבר 20,000 ₪ · הפסדי שכר לעתיד 16,500 ₪ · הפסדי פנסיה 4,380 ₪ · הוצאות רפואיות ונסיעות 20,000 ₪ · עזרת צד ג' 20,000 ₪ · כאב וסבל 200,000 ₪ --------------------------------------------------- סה"כ : 280,880 ₪ סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הריני מקבלת את התביעה.

טענות הצדדים: טענות התובע: רשלנות הנתבעת, אנשי צוותה ו/או מי מטעמה היא שגרמה לניזקי התובע: רשלנות בטיפול הרפואי ובאי איבחון דלקת התוספתן במועד, ביצוע ניתוח רשלני שגרם לחירור המעיים, ניתוח על ידי מנתחים לא מומחים, לא מיומנים ורשלניים, אי קבלת הסכמה מדעת, אי מילוי חובת הגילוי על אפשרות לניתוח לפרוסקופי והחתמה על טופס כללי שאיננו כולל את הסיבוכים הצפויים, איחור רשלני באיבחון הקרע במעיים ואבצס תוך בטני וטפול מאוחר בסיבוכים הללו, ניהול כושל של הרשומה הרפואית.

כריתת התוספתן אצל בחור בריא, שאינו שמן, יכולה להתבצע באיכות זהה בשתי הטכניקות הניתוחיות.

ציין כי אין מחלוקת שמחלתו הרקטלית (טחורים, פיסורה) החמירה בעקבות ניזקי הניתוח והשינויים בהרגלי היציאה שלו, עד שניזקק לניתוחים נוספים.

התובע ציין בתצהירו כי עד היום סובל מנזק חמור לדופן הבטן ולשרירי הבטן, יש לו צלקות ענקיות, מגרדות וכואבות כל יום כל היום.

...

בראי האמור לעיל, ומשלא נסתרה הצהרתו של מר טהאא, אני קובע את הפסדיו של התובע בגין עונת 2014/2015 בסך כולל של 100,000 ₪.

בראי הנתונים דלעיל שוכנעתי כי יש לפצות את התובע בסך של 30,000 ₪ עבור עונת 2015-2016, בשל העובדה כי לא שיחק כלל בעונה זו. (לא ראיתי הצדקה לשקלל גם מענק העפלה).

סוף דבר: התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת.

לחילופין טען כי הנתבעים התרשלו כלפיו באלה (הרשימה נערכה לשם מניעת חזרות מיותרות): ביצוע ניתוח מיותר ולא מתאים; אי-נקיטת גישה שמרנית המתאימה לתלונות התובע; ביצוע כריתת טחור כאשר עד למועד הניתוח לא היתה בדיקה המצביעה על קיום טחורים פתולוגיים; גרימת פגיעה עצבית לתובע אשר גרמה לחוסר שליטה ביציאות; התרשלות בתכנון ובמהלך הקדם-ניתוחי ובתכנון ובמהלך הניתוח; אי-איבחנה כיאות וכנדרש של מצב התובע טרם הכנסתו לחדר הניתוח; לא הסבירו לתובע את כל הסיכונים בניתוח, או את אפשרויות הטיפול החלופיות, ולא הציבו בפניו את הסכויים והסיכונים ממנו, באופן שיאפשר לו להחליט האם לבצע את הניתוח אם לאו; לא קיבלו מהתובע הסכמה מדעת; התרשלו במתן הטיפול הרפואי; לא פיקחו בצורה נאותה על הסגל הרפואי והפרה-רפואי והעובדים; י"א לא ביצעו לאחר הניתוח את הבדיקות הנחוצות ולא נתנו את הטיפולים הרפואיים הדרושים, ושחררו אותו מוקדם מהמצופה מבלי שבדקו יכולת צואה.

בחוות דעתו המשלימה, הוא כאמור הסכים כי נוכח SRUS וגוש רקטלי נידרש ניתוח – "אולם בהפניה לצורך הניתוח הרופא המפנה אינו מציין שביצע בדיקה אנוסקופית וזיהה טחורים ואינו מתאר את דרגת חומרתם של הטחורים והסיבה בגינם הופנה לניתוח. בקבלתו למחלקה כירורגית נקבעה איבחנה – 'גוש ברקטום'. – אין כל אזכור בבדיקה בקבלה לגבי טחורים ולגבי תלונותיו של [התובע] כמו כן לא הוזכר חוסר שליטה, גם בטופס הסכמה לניתוח עליו חתם [התובע] וכן הרופא המנתח נרשם גוש ברקטום בלבד ללא ציון על ניתוח טחורים. אי לכך אין כל הוכחה של[תובע] הוסבר שהוא ינותח פרט לגוש ברקטום גם ניתוח בטחורים ועל אפשרות של סיבוכים הכרוכים בניתוח מאין זה בין יתר הסיבוכים אפשרות לחוסר שליטה על צואה וגזים. דהיינו [התובע] לא נתן הסכמתו מדעת לניתוח טחורים". אציין כבר כאן: מדברים אלה ייתכן וניתן ללמוד על דרך השלילה, כי אבדן שליטה בצואה וגזים הוא סיכון לניתוח טחורים אך לא לניתוח להוצאת גוש רקטלי.

...

לאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענת התובע לפיה הוא לא הסכים, ומדעת, שיוצא טחור במסגרת הניתוח.

סיכום התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.

תופעות של נגעים באיזור פי הטבעת (כאבים, היצרות, או מורסה בפי הטבעת), לרבות טחורים אינם מסימניה המובהקים של היתלקחות ואינם בגדר תופעה שכיחה של קוליטיס כיבית (ראה חוו"ד ד"ר יעקב אסף).

· ד"ר ריסקביץ' במחדליו, לא ערך בדיקות לשלילת תהליך זהומי ו/או היתלקחות המחלה ועל כן, הנטל להוכחת העידר קיומה של רשלנות עבר לכתפי המשיבים, בהנתן מצבו החמור של בן. די בנזק הראייתי שניגרם, כדי להעביר את נטל השיכנוע לכתפי הנתבעים, אשר לא הרימו את הנטל.

· בבחינת חוכמה שלאחר מעשה, מרבית המומחים הניחו כי בן סבל מהתלקחות המחלה, אולם אין איבחנה רפואית שאכן כך. פרופ' סקפה קבע נחרצות, כי לא ארעה היתלקחות של המחלה, בהיעדר מאפייניה; כך, לא נמצאה הפרעה של קרישיות יתר בחלק המעי שנכרת, לא צמחו חיידקים בדם ולא ניתן ללמוד מנוזלי הגוף על מקור הספסיס.

...

אינני מקבלת את גישתו של פרופ' שילוני, לפיה די במחלת הרקע והחשש שמא תתלקח כ"הרף עין" כדי להקים את חובת הרופא להורות על אשפוז.

מקובלת עלי עמדת מומחי ההגנה וכן, מומחה בית המשפט, לפיה, מהלך המחלה במקרה דנן, היה סוער, נדיר ובלתי צפוי.

אשר על כן, התביעה נדחית.

הרופא לא העלה על הכתב את קורותיו של המנוח בחדר המיון ברמב"ם מ- 17.2.2013, לא הביקור אצל רופאת המשפחה מיום 17.10.2013, לא ההמלצות לבירור לבבי, לא ההפניה לקרדיולוג ואף לא חומרת האנמיה ולא גורמי הסיכון מלבד יתר לחץ הדם, כשלמעשה המנוח סבל גם מיתר כולסטרול חמור ועישן באופן כבד.

המומחה מטעם האלמנה סבר כי מדובר בתרשים לא תקין וכי הפניית המנוח לניתוח מז'ורי במצבו הלבבי הנתון ללא ייעוץ ואישור קרדיולוג מהוה עשייה רפואית רשלנית מאין כמוה.

ביום 22.1.14 המנוח נבדק במרפאה הכירורגית של ביה"ח בני ציון וכך נכתב ברשומה הרפואית: "בן 46, מזה מעל שנה סובל מאנמיה על רקע דימום רקטלי עם דם טרי, עבר קולונוס וגסטרוסקופיה לפני 10 חודשים, בדיקות תקינות פרט לטחורים. בדיקה גופנית: טחורים גדולים מאוד. צונחים דרגה 4 חצוניים ופנימיים, רקטוסקופיה עד 10 סיים, רירית תקינה ללא ממצא פרט לטחורים". בסיכום הביקור, הומלץ על ניתוח כריתת טחורים.

...

עוד מתבקשת המסקנה, כי פרופ' הלפרין מודה כי המנוח לא רק שסבל מגורמי סיכון ועבר התקף לב לאחר הניתוח עקב אותם גורמים, אלא שסבל מאוטם לבבי לפני הניתוח, במהלך שהותו בבית החולים, אך האוטם לא אובחן ובית החולים החליט לבצע ניתוח אלקטיבי במצב של אירוע לבבי פעיל.

לאור כל האמור לעיל, טענה הנתבעת 1, כי במעשים הנ"ל, רופאי המדינה לא רק שהפרו את הסטנדרט הרפואי המקובל; אלא שמעשיהם אף ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשי רופאי הקופה, לבין הנזק.

הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק המסמכים המשותף, שהוגש מטעם הנתבעות, שוכנעתי כי יש לחייבת את הנתבעת 1 בתשלום 15% מיתרת סכום הפיצוי, בעוד שהנתבעת 2 תישא בתשלום 85% מהיתרה כאמור.

בנסיבות סיום התיק, אני מורה על מתן פטור מתשלום יתרת האגרה.