כפיית גט על בעל שניתק קשר עם אשתו

כמו כן הורה בית הדין הגדול לבית הדין האיזורי להבהיר האם עיכוב יציאת שני הורי הבעל מהארץ נעשה מכוח סעיף 4 לחוק כפיית ציות, המאפשר לבית הדין להטיל סנקציות כדי לאכוף התייצבות של בעל דין או עד; או מכוח סעיף 7א לחוק, המאפשר לבית הדין להטיל סנקציות מכוח פקודת בזיון בית משפט.

בית הדין האיזורי נידרש בפירוט רב לעדויות שנשמעו לפניו, ובכלל זה עדות המשיבה, הורי הבעל, הרב שמואל גמליאל (להלן: הרב גמליאל) עובד אגף העגונות של הנהלת בתי הדין הרבניים, אשר יצר קשר עם המבקש בעיניין הגט וניסה לבוא עמו בדברים בעיניין, וכן גורמים נוספים שהיו מעורבים בניסיונות להביא את הבעל לתת גט למשיבה ואשר העידו על מעורבות המבקש בעינייני הגט של בנו.

לאור היתנהלות המבקש, והחשש כי הטלת מאסר במשך 30 יום פעם נוספת לא תהיה אפקטיבית, נמצא כי הסנקציה ההולמת, המידתית והאפקטיבית היא הטלת קנס יומי על המבקש בסך של 5,000 ש"ח. עוד הורה בית הדין לרשם המקרקעין לרשום עיקול על הנכס הרשום בבעלותו של המבקש בירושלים, וציין כי ישקול למנות כונס נכסים על הנכס בתקווה שהדבר יסייע לכך שהמבקש יתרצה ויתמוך בשחרור המשיבה במתן גט על ידי הבעל.

ברם, מעבר לעובדה שמתגובת המשיבה עולה כי אין כל היתקדמות במשא ומתן בין הצדדים, ומעבר לכך שבקיאותו הנטענת של המבקש בדבר הליכי המשא ומתן בין הבעל לאישתו אף אינה עולה בקנה אחד עם הטענה (שאינה עקבית) כי נותק הקשר עם בנו, הרי שאין מקום לבירור עובדתי של סוגיה זו על ידי בית משפט זה, במסגרת ההליך דנן.

...

]השופט ד' מינץ: לפנינו בקשה לביטול קנס לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין רבניים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), בסך של 5,000 ש"ח ליום, שהצטבר עד למועד הגשת הבקשה לסך של 920,000 ש"ח. עניינו של המבקש נידון במסגרת הליכים שונים המתגלגלים מזה מספר שנים, הן לפני בתי הדין הרבניים והן לפני בית משפט זה. לצורך הבנת התמונה במלואה וחרף אריכות הדברים, אין מנוס מלפתוח בסקירת ההליכים הרלוונטיים לענייננו, לאורך השנים, שלב אחר שלב (אף כי גם בתיאור זה אין כדי למצות את השתלשלות ההליכים כולם, בשל מספרם והיקפם הרב).

בית הדין הרבני הגדול קבע בפסק דינו מיום 8.8.2016 כי אין חולק שחלק מטענות המבקש הועלו על ידו לראשונה בערעור, ומשכך, דינן להידחות אף מטעם זה לבדו.

אין מנוס מלהסתייג מהתנהלות שכזו, ולהעיר כי אין לה כל מקום – הן בין כתלי בית המשפט והן בין כותלי בית הדין.

באשר לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.4.2020 (אשר הפחית את גובה ההוצאות שהושתו על המבקש בגין התנהלותו והתנהלות באי כוחו בהליך), ועליו ביקש המבקש להסתמך, הרי שלכל היותר ניתן למצוא בו הוכחה נוספת, כי בניגוד לטענות המבקש כי בית הדין הרבני, על ערכאותיו, עשה יד אחת נגדו בשימוש לרעה בהליכי משפט, הרי שהפחתת סכום ההוצאות שהושתו עליו תוך קבלת חלק מטענותיו "ולו בשל הספק", אך מחזקת את המסקנה כי בית הדין הרבני בחן את עניינו של המבקש בנפש חפצה וללא כל "דעה מוקדמת". למרבה הצער המבקש אטם את אוזניו מלשמוע.

בית הדין האזורי התרשם ישירות מהראיות שהובאו בפניו ומחקירתו של המבקש והעדים שהעידו בפניו, והגיע למסקנה כי המבקש השפיע על בנו, ואין מקום שנתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידו.

עם זאת, הבית יוסף לא הסיק כן להלכה, וכתב: "ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים." חלק עליו הדרכי משה (שם, אות כא): "ואיני רואה בזה דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם, כל שכן שהרמב"ן ומהר"מ הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אישתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם. גם הסברא מסכמת עמהן ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם, וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו' וכמו שהורה בתשובה הנ"ל ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש." אם כי הסכים למעשה הסכים לדברי הבית יוסף כי טוב שלא לכוף, וכתב: "ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גוים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות כמו שכתבתי לעיל. ובבנימין זאב סימן פ"ח הביא הרבה תשובות בזה וכתב לבסוף דאם הוא הגורם חייב להוציאה רק שבית דין יתרו בו תחלה פעם אחת או שתים אבל אם היא הגורמת כגון שהיתה מקללתו או מזלזלת אביו ואימו או אביה ואמה והוכיחה בדברים טובים ולא הועיל אז פשיטא דשרי להכותה ולייסרה [...] ובדברי תשובת מהר"ם דלעיל (אות כ) לא משמע כן שהרי כתב דאף אישה רעה אסור להכות." ועיין בתשובת הרשב"א (סימן תרצ"ג), שהיא מקור דברי הרמ"א, שלא נקט בלשון החלטית, אלא כתב לגבי בעל מכה, שאפשר שכופין אותו (ראה פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יט עמוד 300).

הציץ אליעזר מציין את דברי ה"כיסא אליהו"(קנד, א) שהביא מכמה פוסקים שהבא על אישתו בנדותה, כופין אותו להוציאה, וז"ל ה"כיסא אליהו": "השוכב עם אישתו נדה כייפינן ליה להוציא היכא דהודה הוא דעבד איסורא, אספת זקנים לכתובות במאי דשייך לדף ע"ב (ע"א) משם מוהרימ"ט והריב"ש ז"ל יעו"ש, וכן כתב מוהר"י וייל ז"ל סימן ב"ן יעו"ש, וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל שהביא הרב נ"מ דרל"ג דהיכא דהודה הבעל יוציא ויתן כתובה, ולזה הסכים הרב נ"מ ז"ל יעו"ש וכן כתב הרב זקן אהרן ז"ל בסימן קמ"ט וסימן קע"ד, הגם דבסימן יו"ד נסתר מחמתו וצ"ע, ודלא כהרב משפט צדק ח"א בסימן מ"ט שפקפק בדבר, דודאי אי הוה חזי כל הני אשלי רברבי הוה מודה דכופין אותו. ולדידי לא בעינן שיתרו בו בבעל ג' פעמים כמ"ש הרב המבי"ט ז"ל ח"ב סימן מ"ז אלא בפעם אחת די, דדוקא להפסידה כתובתה בעינן התראה ג' פעמים, משא"כ בדידיה דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לא כ"ש היכא דהיא מוחלת כתובתה וב"ש היכא דהתרו בו אנדה ואח"כ נודע בבירור שאוכל נבלות וטרפות וכמעשה שהיה כן נראה לי. שוב ראיתי להרב עדות ביעקב ז"ל בסימן ל"ו מסכים הולך לדברינו שיכופו אותו לגרשה יעו"ש, גם על מ"ש הרב משפט צדק ז"ל דאם הנשואין היו בהיתר אע"ג דאח"כ עובר על ד"ת אין כופין אותו לגרשה תמה הרב כנה"ג ז"ל בהגה"ט אות ס"ו ודחה את דבריו יעו"ש, ועיין עוד להרב כנה"ג ז"ל בהגב"י אות ל"ה. וברור באופן דלדידי כייפינן ליה להוציאה אך אמנם מיראי הוראה אני כי ע"כ אני אומר שאם היא תסרב בו לא כייפינן לה שתשב עמו ואין לה דין מורדת וזה פשוט. רב אחאי גאון מגן אברהם יהיה בעזרו בכ"י." אמנם עיין בתשובת המבי"ט (ח"ב סימן מז) שהעלה סברא לחלק בין אישה עוברת על דת, המכשילה את בעלה באיסור נדה, לבין בעל המכשיל את אישתו באיסור זה, וז"ל: "אבל אפשר דדוקא גבי דידה אמרינן תצא שלא בכתובה ככל הני מילי דעוברת על דת ולא אמרינן גבי דידיה שיוציא ויתן כתובה אם יעבור על דת, דהיא משועבדת לו ואם תעבור על דת בחד מהני מילי דתנן במתניתין יוצאה בלא כתובה והוא אינו משועבד לה שלא יעבור על דת אפילו בדברים דשייכי לה באוכל ומאכילה דבר אסור דמאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לה חלה, דבדידה תלי' דהיא מתקנה צורכי הבית ומצות חלה אדידה רמיא והוא סומך עליה, ומשום הכי תצא בלא כתובה אם מאכילתו דבר אסור. אבל היא אם תחוש שהוא מביא איזה מאכל אסור לא תאכל ממנו ותסמוך על כד הקמח שבבית, ואם משמש עימה לאונסה אנוסה רחמנה פטרה ואינה יכולה לומר תתן לי כתובתי ותוציאני [...] ונימצא לפי זה דאין שום צד לכוף את האיש אם הוא עובר על דת שיוציא ויתן כתובה ובהג"ה סוף הילכות אישות כתוב כתב מורי רבי' עובר על דת ואפילו מומר אין כופין אותו להוציא מדלא מנה רשע בהדייהו דכופין להוצי' וטעמא דטב למיתב טן דו וכו' אם לא שעבר על דת שהוא כלפי דידה שעבר על חרם שהיא כלפי דידה כגון שלא להכותה ושלא להקניטה ע"כ ואפילו למה שכתב הריא"ז דיוציא ויתן כתובה היינו דשרי למקרייא עבריינא כמו שפי' ר"ח אבל אין כופין בשוטים." לדברי המבי"ט, דוקא אישה המכשילה את בעלה בדבר איסור, אמרינן דתצא שלא בכתובה, שמשועבדת לו והוא סומך עליה בעינייני הבית, אולם אם הוא משמש עימה לאונסה בנדתה, הרי היא אנוסה, ורחמנא פטרה.

לאור הנ"ל, בשל מאיסות האישה בבעל, בצרוף הראיות שהונחו בפנינו על אלימות הבעל, וכן העובדה שבא על אישתו בנדתה, יש לחייב לתת גט לאישתו.

" העולה מדברי העד כי הבעל חשד באישתו שיש לה קשר עם אדם זר ואף האשה הודתה בפני העד שהיה קשר אפילו ריגשי אותה הגדיר העד כעמוק.

ת: שהוא ישכנע אותה, אם הייתה משתכנעת היה על מה לדבר, לא נראה לי שאפשר לשכנע אותה, איתי כבר לא מדברת שנתיים, היא ניתקה קשר, היא לא בעיניין של שלו"ב ,זו החלטה שלה.

...

כלשונו: "ניסיתי לפייס אותה בפעם האחרונה גם בזמן איסור. הייתי איתה. כאשר היא אמרה לא, לא. קיימנו יחסי אישות פעמיים אבל לא בכח בשום פנים ואופן". הבעל אף אישר כי הפעם האחרונה בה קיימו יחסי אישות, היתה קודם עזיבתה את הבית, כאשר היתה בנדתה: "אמת. כאשר היינו יחד כבר היא אמרה לא. אם זה היה לפני שהיינו יחד לא הייתי עושה את זה. מעולם לא כפיתי את עצמי עליה". יוצא אפוא, כי אין חולק על כך שהבעל קיים עם האשה יחסי אישות בזמן נדתה, אלא שלטענת הבעל היה זה בהסכמתה, ואילו לדברי האשה, הבעל כפה עצמו עליה.

ת: שהוא ישכנע אותה, אם הייתה משתכנעת היה על מה לדבר, לא נראה לי שאפשר לשכנע אותה, איתי כבר לא מדברת שנתיים, היא ניתקה קשר, היא לא בעניין של שלו"ב ,זו החלטה שלה.

לאור האמור מצטרף למסקנה לחייב את הבעל בגט.

מסקנה לאור האמור: הבעל חייב לגרש את אשתו באופן מידי.

היכולת של הבעל למנוע את נתינת הגט ששלח הוא דווקא אם משתמש בלשונות (עתידיים, ומשמע שעל ידי דיבורו הוא רוצה לבטל את הגט מעתה) לשונות אלו מורים על נתוק הקשר בין הבעל לבין פעולת הגט, ועל כן אם אמר "יהיה בטל" או "אי אפשי בו" ביטל את חלות הגירושין כיון שהודיע שאינו מעונין שהגט יפעל, אך אם אמר (בלשון הווה, משמע שרוצה לתאר את המציאות הקיימת, שגט זה הוא כבר בטל, והואיל ועל פי ההלכה אין זה אמת, לא מהני.

אמנם בשו"ת דברי חיים (אבהע"ז חלק ב' סימן פ"ד) דחה ראיה זו וטען, שדבריו של המהר"ם מינץ נסובו על מקרה שכפו את האישה להתגרש ועל זה אמר, שאם היה מקרה כזה אצל בעל, ואמר כשכפוהו שלא אתן הגט שהגט בטל, אך אין ראיה מדבריו שהבעל אמר ללא כפיה "לא אתן הגט" שהגט בטל כדין שאמר "גט זה בטל הוא". ואף הביא ראיה מהרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות גירושין הלכה כ"ה וזה לשונו: מי ששלח גט לאישתו ובא שליח ואמר לו לא מצאתיה או לא רצתה ליקח ואמר הבעל ברוך הטוב והמטיב או כיוצא בדברים אלו שמשמען שאין בדעתו לגרשה שהרי שמח בעיכוב הגט, לא בטל הגט, אלא יתן ותהיה מגורשת עד שיאמר לו בפירוש לא תתן לה או יבטל בפירוש.

היוצא מכך, שאמנם האמירה "איני רוצה לגרשה" זו אמירה היכולה לבטל את הגט, אך כל עוד שהאמירה איננה חד משמעית בעלת כוונה לביטול הגט אין כאן ביטול, אלא ביטוי להתלבטות הפנימית בנפשו של הבעל קודם נתינת הגט, אך לא שהוא חוזר בו מרצונו לתת גט. "אני מתחרט מלגרשה" חזוק לדבריו של העונג יום טוב מצאנו בדברי הכתב סופר (אבן העזר סימן צ') שדן במקרה והבעל אמר לאחר שהגט נכתב וטרם נימסר כי "ילך לו בקרוב למרחקים ויעגנה ותהיה יושבת גלמודה כל ימי חייה", והוכיח מכמה גמרות כי המתחרט מלגרש את אישתו אף לאחר כתיבת הגט טרם נתינה אין בזה משום חשש ביטול הגט: מהגמרא בגיטין כ"ז ע"א האומרת: ורמינהו מצא גיטי נשים שחרורי עבדים דייתקי לא יתן חיישינן שמא נמלך הא אמר תנו נותנין וכו'.

והביא משו"ת משכנות יעקב (באבן העזר סימן ל"א) שנשאל על שאלה זו ממש והשיב וזה לשונו: הינה נלע"ד דמה שאמר בלשון "נישט דא קאיין גט" אין בזה שום חשש לשון ביטול, דלא עדיף לשון זה מהאומר "גט זה שנתתי לך אינו גט" וכו' אפילו הכי קי"ל דלא אמר כלוםעכ"ל. והוא חלק עליו והסיק וזה לשונו: וכמו כן נפרש ענין "אין כאן גט" היינו שנעקר הגט מעקרו ומתחילתו ונעשה כאילו לא היה גט וכו' הרי באמת כן הוא, שעל ידי ביטול זה שמבטלו עכשיו בלשון להבא כיון שנתבטל על ידי זה גופו של גט על כן נעקר למפרע כאילו לא נכתב לשמה כלל, וזהו עצמו המכוון בלשון "אין כאן גט" כמו "אין כאן נדר" שמתיר הקשר ונעשה כאילו לא היה, אבל לא שלא היה ממש וכו' וכמו כן כאן אף שנכתב הגט לשמו ולשמה, על יד ביטול זה נעשה כאילו לא נכתב לשמו ולשמה ואם כן שפיר שייך "אין כאן גט". והקשה על זה: ואם תאמר אם כן אמאי לא מהני בבטול הגט לשון עבר כמו "פסול הוא" "אינו גט" מאחר שעל ידי ביטול זה נחשב למפרע כאילו לא נכתב לשמה אם כן שפיר שייך פסול הוא שהרי לא נכתב לשמה וכו'.

...

בתחילה, הבעל לא הסכים לתת את הגט עד שימולאו דרישותיו שעד עתה היו ללא מענה מצד אשתו, אך בית הדין לאחר שמיעת טענותיו ומענות האשה הביאם לסיכום ואף אישר להם הסכם גירושין כדת וכדין.

אם כן אף אדם זה שלפנינו שאומר שאינו רוצה לתת גט, יש לראות זאת כשלב ההתלבטות בין מכלול השיקולים, ואם בסופו של דבר החליט לתת גט, אנו מתייחסים לנתינת הגט כמו שאר גט שניתן ברצון גמור.

היוצא מכך, שאמנם האמירה "איני רוצה לגרשה" זו אמירה היכולה לבטל את הגט, אך כל עוד שהאמירה איננה חד משמעית בעלת כוונה לביטול הגט אין כאן ביטול, אלא ביטוי להתלבטות הפנימית בנפשו של הבעל קודם נתינת הגט, אך לא שהוא חוזר בו מרצונו לתת גט. "אני מתחרט מלגרשה" חיזוק לדבריו של העונג יום טוב מצאנו בדברי הכתב סופר (אבן העזר סימן צ') שדן במקרה והבעל אמר לאחר שהגט נכתב וטרם נמסר כי "ילך לו בקרוב למרחקים ויעגנה ותהיה יושבת גלמודה כל ימי חייה", והוכיח מכמה גמרות כי המתחרט מלגרש את אשתו אף לאחר כתיבת הגט טרם נתינה אין בזה משום חשש ביטול הגט: מהגמרא בגיטין כ"ז ע"א האומרת: ורמינהו מצא גיטי נשים שחרורי עבדים דייתקי לא יתן חיישינן שמא נמלך הא אמר תנו נותנין וכו'.

ביטול הגט בפני ב' דוקא על אף כל האמור לעיל שיש ביכולת הבעל לבטל את הגט, עדיין כדי שהביטול יועיל יש לדון אם צריך לבטלו בפני שנים ככל דבר שבערוה או סגי בפני אחד.

וע"ש עוד בגמ' שביארו הא דאיתא במשנה שתהא ממלאה ומערה לאשפה: "במתניתא תנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה וכו' מפני שנראית כשוטה." וכן איתא התם: "המדיר אישתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכנותיה." הרי שכל שמכריחה לעשות דברים שנראית כשוטה או גורם לנתק הקשר החברתי שלה עם קרובים או שכנים, שבכל אלו יש פגיעה נפשית הדין שיוציא וייתן כתובה ועיין בתוספתא כתובות פ"ז ה"ג – ה"ה וברמב"ם ה' אישות (פי"ג ה"ט – הט"ו).

והינה אף שכל הראיות שהבאנו הנם ראיות לחייב הבעל לתת גט לאישתו ולא מצאתי ראיה מפורשת שכופין הבעל לגרש את אישתו כשישנה מצידו היתעללות נפשית חמורה, יש ללמוד דין זה מסברא וכמוש"כ לעיל, דחזינן מהאמור במשניות בכתובות (עז, א) שחילקו בין מומין קטנים למומין גדולים וכן חילקו בין מומין לבעל פוליפוס מקמץ ומצרף נחושת, ויסוד החילוק הוא גודל הצער ואי אפשרות האישה להשלים עם מצב זה. ואף אנו נאמר שכל היכא שיש היתעללות נפשית חמורה שבי"ד משער שאין שום אפשרות לאישה לחיות בצער כזה, ואנו רואים מעשים בכל יום בבית הדין שהעינויים הנפשיים שעוברים על האישה גורמים לה לקוץ בחיים ויש לומר שבכה"ג נכפה את הבעל לגרש, והלא בכתובות (עז, א) שם שנינו גבי מחלוקת רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו להוציא או כופין אותו לפרנס, ואומרת הגמ' דטעמא דמאן דסבר שכופין אותו להוציא מפני שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואף אנו נאמר שבמקרה של היתעללות נפשית חמורה לא גרע מהתעללות גופנית והוי ק"ו מחיי נפש ונימא שיוציא ואם אינו רוצה להוציא חובה עלינו לכפותו להוציאה.

ובשו"ת "בנימין זאב" (סימן פ"ח) האריך בהאי דינא דבעל המכה את אישתו והביא תשובות הראשונים בדין זה, וננסה לפשוט ספקנו מתוך דבריו, ובתחילה הביא תשובת רבנו שמחה וכתב וז"ל: "כתב לפנינו ר' ירמיה על חתנו שמכה בתו בתמידות ומבזה אותה בפריעת האישה שלא כדת היהודים והאישה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה וכו' דבכל הכאה עובר משום פן יוסיף ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה וכו' אפילו לשמואל דאמר וכו' יכפוהו לזון ה"מ במזונות וכו' אבל להכותה ולבזותה שעניה זו מסורה לידו ואין בידינו לעשות תקנה אפילו שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו' הא קמן דגדול עוונו מינשוא המכה את אישתו וכו' ע"י שהוא עובר בלא דלאו יוסיף וכו' עד שבסוף כתב אם אין שם תקנה אחרת כופין אותו לגרש." וחזינן מתוך דבריו דנשאל בתרתי על בעל המכה את אישתו ומבזה אותה, והינה אף שעיקר תשובתו היא לענין ההכאה דמשמע דזה היה הקוץ המכאיב ביותר וכתב שבהכאה עובר על לאו דלא יוסיף וזה לא שייך בהתעללות נפשית, מכל מקום שאר דבריו שכתב שהיא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה וכן מש"כ לחיים ניתנה ולא לצער ועוד שחמור מאומר איני זן כיוון שגרה עמו ומסורה בידיו להכותה ולבזותה וטעם זה שייך בין באלימות גופנית ובין באלימות מילולית ונפשית, ונראה לומר שכמו שלענין הכאה כופין אותו לגרשה לדעת רבנו שמחה הוא הדין לענין ההיתעללות הנפשית דאם לא כן, כיוון שנשאל בתרתי היה לו לומר דדין זה אינו נוהג אלא בהכאה גרידא אבל במבזה אישתו הדין שונה ומדלא כתב כן ש"מ שתרווייהו חד דינא להו.

ובהמשך דבריו שם בתשובת בנימין זאב כתב לחלק בין המקרים האמורים בתלמוד שהבעל לא פשע כנגד האישה שבהם לא יכפוהו להוציא אלא שחייב להוציא, לבין מקרים שפשע נגדה כגון במכה אותה שבזה אף כופין להוציא, והביא שם עוד שכל העובר על תקנת חכמים מעשין וכופין לגרש כאשר מעשין לפסולות ועוד שיש לנהוג בו בהרחקה דר"ת וכתב שם וז"ל: "ופשיטא הוא לפי מה שנראה לענ"ד דאין לך עובר על תקנת חז"ל גדול זה שמכה אותה תמיד ומבזה דתקנת חז"ל הוא שלא יכה את אישתו ויהיה זהיר בכבודה כדאמרינן בב"מ פ' הזהב א"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אישתו וכו' ועוד שם אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אישתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה וכו'." וכתב הרמב"ם (הילכות אישות פט"ו) וז"ל: "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אישתו יותר מגופו ואוהבה כגופו וכו', (וע"ש שמביא כמה ראיות מתנאים ואמוראים שכיבדו נשותיהן) ולאו דווקא לאישתו אלא אפילו למי שנצרך ממנו פעם אחד יכבדהו כדאיתא בפ' החובל וכו' בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא וכו' ואם על מי שנצרך פעם אחת לא יבזהו כ"ש באישתו שהיא כגופו דנצרך אליה בכל עת שלא לבזותה ולא להכותה אלא אדרבה ראוי לכבדה כדאיתא ביבמות פ' הב"עי ת"ר האוהב את אישתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו'." וע"ש שהאריך שמחרימין למי שנוהג עם אישתו שלא כדין, והינה כל הנך טעמים שחייב בכבוד אישתו ואסור לו לבזותה שייכים בין בנוהג באלימות פיזית ובין בנוהג באלימות נפשית ומתעלל בה וש"מ שגם בכהאי גוונא נוהג הך דינא דמחרימין אותו.

...

ומה שכתבנו שצער נפשי הוי מילתא ולא גרע מנזק גופני יש להביא מספר ראיות, דהנה בעלמא אמרינן בסוטה י"ב: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים." וע"ש בתוס' שהוא אחד מהיורדים לגיהינום ואינם עולים, ומסקנת התוס' התם דהוי כאחד מג' עבירות חמורות שאין עומדים בפני פיקוח נפש והדין בהם שיהרג ואל יעבור, ע"ש, ומשמע שאף שבהלבנת פנים יש רק פגיעה נפשית אפילו הכי חמיר, ואין לזה היתר משום שלא נעשית פגיעה בלתי הפיכה, והנה דין זה נאמר ביחס של אדם לחבירו אמנם מצאנו במפורש, שפגיעה נפשית מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו ונביא מספר ראיות להאי מילתא.

ומצאנו עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ח': עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכול יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וכו' תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב היא הייתה אם כל חי בפ' אעפ"י, ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר וכו' דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו'.

ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת "יכין ובועז" (ח"ב ס' מ"ד) בדבר אשה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה והיא שלחה לגדולי הקהל: "שיסירו מעליה נזק בעלה ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה והייתה מקבלת הכול אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול וכו'." וע"ש שהפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור ע"ש האריכות בלשון השאלה וע"ש בתשובה שכתב: "מאחר שהאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער נתנה וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'." ע"ש שהביא ככל לשון זקנו התשב"ץ וסיים: "ואעפ"י שיש בתשובות האחרונים שאין כופין בזה אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול, ואילו הות דידהו לא הוו אמרו הכי ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכי כך עונין את המעוקות וכו'." והנה גם בעובדא זו שהובאה בשו"ת "יכין ובועז" לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה, וש"מ שאף היכא שמצער את אשתו וגורם לה התעללות נפשית חייב לגרשה והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת "יכין ובועז". סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא שאין כל ספק שבנידון דידן הבעל חייב לגרש את אשתו, ויש לחייב הבעל במתן ג"פ מחמת ג' סיבות: א) הבעל מונע מהאשה כל ענייני האישות.

השאלה, אם כן, העומדת בפנינו היא האם נתק ריגשי ברמה זו המוצגת בפנינו, יש בו עילת גירושין לחייב את הבעל בגט? כתב הרמב"ם בהילכות אישות (פרק ט"ו הלכה י"ט): "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אישתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עימה בנחת ולא יהיה עצב או רגזן." בהלכה זו הטיב הרמב"ם לבאר את הקשר הרגשי הרצוי בין איש לאישתו "מכבדה יותר מגופו ואוהבה כגופו". ובמסכת נדרים (כ' ע"ב) הפליגו חז"ל בחומרת קיום יחסי אישות בין בעל ואשה כאשר יש נתק ריגשי וריחוק, דרש רבי לוי (על הפסוק ביחזקאל כ' ל"ח) "וברותי מכם המורדים והפושעים" - "אלו בני תשע מדות: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שיכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה." בנדון זה עומדת בפנינו אשה המרגישה נתק ריגשי מבעלה וכהגדרתה "נשואה אבל מרגישה גרושה", יש לה בעל פיזי אבל מנותק ממנה - "זה כמו השכן", כשהבעל טוען "היא מגזימה" אך אינו מכחיש את עיקר הטענה.

אמנם, דעת רבנו יונה (הובא בשיטה מקובצת כתובות ס"ד ע"א): "אע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפיה בשוטים אבל בית דין מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשה ואם לא יגרשה האי מאי דאמרינן האי מאי דעבר אדרבנן מצווה למקרייה עבריינא.

אמנם, לאחר כל הדברים הנכונים שכתב בפסק הדין, הרי שבישורת האחרונה של הפסיקה חלה משום מה נסיגה ובחר לכתוב "מצווה על הבעל לגרש את אישתו", לשון שפירושה הוא שאין ביה"ד מטיל על הבעל "חיוב גט". לדעתי אין להסתפק במונח "מצווה" (שאינו מופיע בפסיקת השו"ע) בלבד, אלא יש מן הדין והצורך לכתוב בצורה ברורה וחדה כי חל "חיוב גט" על הבעל ולנסח בלשון ברורה: "ביה"ד מחייב את הבעל לגרש את אישתו בגט פיטורין." דעתי הכתובה והמובעת בעשרות פסקי דין, שבמקרה של אשה הבאה בטענת "מאיס עלי" מוטל על הבעל "חיוב בגט" גם אליבא דהשו"ע, החולק על הרמב"ם בדין הכפייה.

...