כניסה לשטח פרטי לצורך מניעת נזקי הצפה

במהלך חודש 02/13 או סמוך לכך, הזמינו התובעים שמאי ואגרונום אשר ביקרו במיגרש ועפ"י ממצאיהם כתוצאה מהצפות חוזרות של מי ביוב, נגרמה פגיעה בקרקע בשטח של 1.2 דונם משטח המיגרש, פגיעה בשורשי עצי הזית ונזק ב- 20 עצים בדרגות חומרה שונות.

לטענת התובעים, הנזקים שנגרמו לאדמתם ולעצי הזית, נגרמו כתוצאה מרשלנות מי הגליל, בכך שלא תחזקה כנדרש את קו הביוב ו/או השוחות הסמוכים למגרש ו/או לא ביצעה תעלות מסביב לקו הביוב דבר שהיה מונע חדירה ו/או זרימה של מי ביוב לשטח המיגרש.

עיון בתשריט החלוקה מעלה כי הנו מדגים חלוקה של חלקה 88 לארבעה תתי חלקות (מגרשים) שסומנו 88/1, 88/2 ו- 88/3 ולתת חלקה נוספת (מיגרש 88/4 הממוקם לכל אורך הצד המערבי של חלקה 88, ואמור לשמש כדרך גישה ל- 3 המגרשים הנ"ל. אין בידי לקבל תשריט חלוקה זו, כראיה מספקת להוכחת הטענה בדבר זכות חזקה ושימוש בלעדיים של התובעים במיגרש 88/2, כנטען, משני נימוקים: ראשית, תשריט החלוקה אינו מקורי, הנו חלקי בלבד (דף בודד), ואינו נושא תאריך כלשהוא ו/או את פרטי עורכו.

אומנם השמאי פרג' ציין בחוות דעתו השמאית כי ביקר פעמים נוספות בחלקת המזמין אך לא הצליח להכנס באותם ביקורים לשטח מרוב מי ביוב, והדבר התאפשר לו רק בביקור האחרון בשטח שנערך ביום 22.9.13, אולם השמאי פרג' לא טרח לציין בחוות דעתו מתי נערכו על ידו הביקורים הקודמים בחלקה, כך שלא ניתן להתייחס לנתון זה באופן עינייני.

...

בהינתן האמור, לא שוכנעתי כי ישנם נימוקים כלשהם, כל שכן נימוקים כבדי משקל, שיש בהם כדי להצדיק סטייה מקביעותיו ומסקנותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש, ואלמלא כשלו התובעים בהוכחת עילת התביעה כאמור, הייתי רואה לנכון לאמץ את ממצאי חוות דעתו במלואם.

סיכום מכל הנימוקים לעיל אני מחליט לדחות את התביעה.

שקלתי בדעתי, ואני מחליט שלא לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

אין בידי לקבל טענה זו כאשר עולה בבירור מעיון במסמכים שהוצגו על ידי הצדדים כי המדובר בבניה חדשה שנבנתה לאחר בניית המרפסת - אפנה למוצג א/ז 2 המלמד כי יחידת הדיור איננה חלק מהבית הקיים, המרפסת הינה שלד מבטון בגובה התיקרה של בית המשכיר, וניתן להבחין כי חלק מהמרפסת נצבע כתקרת כניסה לבית התובעת כאשר חיבור החשמל לתאורה בכניסה היא מבית המשכיר.

הנתבעת טענה כי לא הייתה לתובע כל זכות לבצע את התקנת הזפת וכי הדבר נעשה ללא רשותה בשטח פרטי השייך לה. בסעיף 18 לכתב הגנתה הנ"ל, טענה הנתבעת כי המרפסת שבנתה אינה מרפסת תקנית אלא "שלד טרומי" מסוכן אשר ניבנה ללא היתר, עד אשר תפעל לקדם את עניין ההיתר.

במקרה שלפניי, הנתבעת התריעה בפני התובעת לאחר ההצפה על חשש לבטחונה האישי ולביטחון ילדיה בשל העובדה כי מדובר בדירה הבנויה ללא היתר עם בעיות חשמל קשות אך עולה כי גם הנתבעת וגם המשכיר לא נקטו בצעדים כלשהם כדי למנוע את הנזק שהתרחש.

...

משקבעתי כי המרפסת ויחידת הדיור ששכרה התובעת נבנו ללא היתר כדין, אני קובעת כי המשכיר אחראי במידה שווה לאירוע ההצפה ולנזקי התובעת.

לאור האמור, אני דוחה את התביעה בחלקה הקשור להחזר ההוצאות בגין תיקון הדירה.

התובעת לא צירפה הסכם השכירות בינה לבין המשכיר, ולא הציגה הוכחות כי שילמה עבור השכירות בזמן ששהתה מחוץ לדירה בעת ההצפה, ובהתאם איני רואה מקום לפסוק לה החזר עבור מרכיב זה. אשר על כן, ועל סמך האמור לעיל, התביעה מתקבלת חלקית והתביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות.

מהמסמכים עלה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על כך, שהתובעים דרשו מהמועצה תשלום כספי שיהווה פיצוי עבור הנזקים הנגרמים מהתעלה, בעוד המועצה הציעה להקים, על חשבונה, חומה בכדי למנוע הצפות, אך סירבה לדרישת התשלום.

הנזקים - לטענת התובעים, בהסתמך על ההסכמה משנת 1999, הם ערכו על חשבונם שינויים בחצר, ויתרו על הצמחייה שהייתה קיימת בחצרם שכן היא נהרסה שוב ושוב, והם נאלצו לבצע ריצוף של החצר, לבנות חומה ולבצע הגבהה של ריצפת הכניסה לבית.

הטענות היחידות שהעלו התובעים לאורך השנים היו ההצפות הנטענות ומעבר הולכי הרגל בשטחם הפרטי, וכל טענות התובעים באו לעולם לאור סיומו של הפטור מהארנונה, ומתוך מטרה להיתחמק מתשלום.

לסיכום עניין זה, הפטור השנתי מתשלום ארנונה היה פיצוי עבור מעבר התעלה בשטח התובעים, על כל המשתמע מכך, דהיינו הן עבור הפגיעה בפרטיות, הן עבור הניקיון והן עבור הנזק הפוטנציאלי בגין ההצפות.

...

דין הטענה להידחות.

בענייננו, לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות חוות הדעת של המומחים מר בוכניק ומר ברק, שכן לא שוכנעתי כי האמור בחוות דעתם היה בבחינת "עובדה שמן הראוי היה להודות בה". לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובעים הוצאות משפט בסך של 21,079 ₪.

סוף דבר התביעה, אם כן, מתקבלת בחלקה, בשים לב לאמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 117,570 ₪, בצירוף סך של 12,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, וכן בתוספת סך של 21,079 ₪ בגין הוצאות משפט.

עוד טוענת הנתבעת כי לפי הוראות לתיכנון ובנייה, לפי תקן 1205 וכן לפי כללי התיכנון והבנייה, בכל היתחברות שבה פני הקרקע Top (level) של ביוב צבורי גבוהים מפני הקרקע של ביוב פרטי, כי אז בזמן סתימת ביוב צבורי ישנו פוטנציאל כי המים יחזרו לקווי הביוב הפרטיים ולכן חיבור כזה אינו מאושר אלא אם כן מותקן אביזר בשם אל-חוזר כדי למנוע זאת (כפי שהותקן בסופו של יום לתובע).

נוסף על כך עלה מאותה בדיקה כי כמויות של מי גשמים ניכנסו למרתף הנכס דרך בור שצמוד לבית התובע, כאשר אין נקוז ראוי מהשטח הפרטי, ולכן המים מתנקזים לבור הצמוד למרתף הנכס.

בנסיבות העניין, לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות התובענה, בשים לב לכך שהנתבעת לא צרפה כל דו"ח פעילות שביצעה כשהידע הוא בנחלתה והראיות גם ברשותה והתובענה נדחתה מהטעמים שפורטו ביחס להתנהלות התובע מבחינה הביסוס הראייתי של גובה הנזק, הפצוי מחברת הביטוח בשים לב למאטריה של דיני הנזיקין וכן לטענת התובע עצמו בדבר טעותו של מהנדס המועצה, ולא בשל הוכחתה של הנתבעת כי אינה אחראית להצפה.

...

ההצעה דווקא מחזקת את המסקנה כי התנאי הראשון להחלת הכלל מתמקד בעמימות האובייקטיבית ולא בשאלה אם הניזוק ידע מה פגע בו בעת התרחשות התקלה.

העובדה שהוא "התפשר" על סכום שהוא כשליש (8500 ₪ מתוך 24000 ₪ או "רבע" כלשונו) בכל הנוגע לנזקים הממוניים, תומך במסקנה לכאורה כי גובה הנזק הנטען אינו בהכרח עומד בהלימה אחת עם הנזק הנטען עתה בתביעה.

העולה מהמקובץ, כי אין מנוס אלא מלדחות את התביעה, עם כל ההבנה לכאבו של התובע עקב המצב אליו נקלע אולם יכול ומנחם ימצא בכך שגם לשיטתו הנתבעת התקינה בביתו מתקן אל חזור בהתאם לבקשתו, ועל חשבונה.

לפני ההפקעה (שנעשתה בפועל לאחר הגשת התביעה) ולפני הריסת הקיר של ספורי, לא היתה לברהום דרך גישה לכלי רכב, מכיוון דרך 38 באותה נקודה בה מבקשים ברהום להכנס לחלקתם כיום, שהרי שטח זה היה בבעלותם הפרטית של ספורי ואף הקיר שבנו ספורי לא אפשר גישה.

ב-5/2/18 הוגשה בקשת ספורי לביטול צו המניעה הזמני לעשיית שינויים בחלקה, וזאת בעקבות הצפות ובעיות נקוז שנוצרו בשטח דרך 38, אשר גרמו לנזקים לחלקת ספורי, והקשו על המעבר בדרך.

...

סבורני כי בכל הנוגע להיקפה של הסמכות העניינית על-פי פרט 8(א) לתוספת, אין מקום להבחין בין פעולות מנהליות שונות בהתאם למידת שיקול-הדעת אשר הופעלה טרם ביצוען.

" סיכומו של דבר, הסמכות בבית-משפט אזרחי נקבעת בהתאם למבחן הסעד.

כנגזרת מעניין סלילת הכביש, סבורני כי לא היה רשאי בית-משפט קמא להורות לעיריה לבצע את ההליך הנדרש לעקירת עצי הזית, הן בשל ההנמקה שפורטה לעיל ביחס לפעולות המצויות בליבת סמכותה של הרשות; וכן מאחר שסעד זה ניתן על-ידי בית-משפט קמא כדי להבטיח את סלילת הכביש, ומשנמצא כי אין בסמכותו להורות על סלילת כל דרך 38 בהליך אזרחי - אין טעם בהוראה על עקירת העצים לצורך כך. לסיכום: לא הוכח בבית-משפט קמא כי הפתח שפתחו ברהום בקיר התמיכה שבנו בין חלקה 30 לחלקה 29, חוקי בכל הקשור לכך שמטרתו לשמש כמעבר מדרך 38 לחלקה 29, ולא הוכח כי יש היתר של רשויות התכנון המאפשר פניה מדרך 38 לכיוון חלקה 29.