כנות כריכת מזונות בבית הדין הרבני נטל הראיה

לא זו אף זו, ביום 14.01.19 דחה בית הדין הרבני הגדול את העירעור שהגישה האשה, ואף קבע כי התביעה לשלום בית שהגישה האשה אינה כנה ואמתית, אלא נועדה לאפשר לאשה את המשך המגורים בבית המשותף, ולמנוע את פירוק השתוף על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה (נספח ו' לתצהיר אחות המנוח מיום 26.04.22).

בעניינינו, בחודש 09/2017 האשה הגישה תביעות לשלום בית ומזונות לבית הדין הרבני, מבלי לעתור לקבלת כתובתה.

טענות אלו לא הועלו בכתב ההגנה, עצם קיומה של הכתובה לא נסתר, ובתשתית הראייתית שהונחה בפני אין כל בסיס לאומד דעתו של המנוח בעיניין זה. אשר לסכום הכתובה, מעיון בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין הרבניים עולה כי פסיקת סכום הכתובה מושפעת משיקולים רבים, כאשר כל מקרה לגופו.

הזכאות למזונות נבחנת על פי נזקקותו של התובע, שכן מוסד המזונות מן העזבון מהוה מעין חקיקה סוציאלית שתכליתה לסייע לנזקק ואף לדאוג לענייניה של הקופה הציבורית לבל ייפול הנזקק לנטל עליה (ע"א 393/93 פלוני נ' עיזבון ישראל לויט [פורסם בנבו] (1994).

...

סוף דבר מכל המקובץ לעיל נקבע כדלקמן: התביעה לדמי שימוש מתקבלת באופן חלקי.

התביעה לכתובה מן העיזבון מתקבלת באופן חלקי.

תביעת מזונות מן העיזבון מתקבלת באופן חלקי.

כאשר נישאל באשר לתביעה הרכושית האם שאל את בית הדין לגבי כנות הכריכה השיב בהתחמקות כי נישאלו שאלות רבות.

כאשר נפגש עם התובע הוא קיבל הסבר מפורט על תביעות שיוגשו לבית המשפט לעינייני מישפחה בנושא מזונות הילדים, מזונות בין בני זוג שקומיים אזרחיים, בתחום חלוקת הרכוש ובתחום המשמורת, והוא סבר שיש לפניו אדם שלמד את החומר.

הוא לא הרים נטל ההוכחה המוטל עליו כדי להוכיח כי ביצע איזו מהתחייבויותיו על פי ההסכם או השרות שהתחייב לבצע עבור הנתבע, הוא אף לא הציג איזה עבודה ביצע בתיק, לא הגיש כתבי הגנה בהליכים הכרוכים ולא הגיש הוכחה בדבר שעות העבודה של משרדו על גבי התיק.

התובע לא הביא כל ראיה ששכר הטירחה שהוסכם בינו לבין התובע הנו שכר טירחה מופרז, ובמיוחד בהיתחשב במצב המשפטי בו הוכרז כסרבן גט, ובית הדין הרבני האיזורי שקל ברצינות להטיל כנגדו סנקציות המוטלות על סרבן גט. המסמכים אותם צירף הנתבע לתצהירו מעידים על עבודה רבה שנעשתה על ידי התובע, תוך הליכה על "חבל דק" על מנת למנוע סנקציות מהנתבע כסרבן גט. עו"ד אינו קבלן להצלחות במשפט, ואינו יכול להתחייב לתוצאות ההליך המשפטי, וגם התובע לא התחייב להגיע לתוצאות הרצויות לנתבע.

...

סבור אני שבכך הנתבע הפר את ההסכם בינו לבין התובע שלא בצדק ושלא בתום לב. הנתבע פיטר את התובע מייצוגו לקראת סוף ההליך, לאחר שנוכח לדעת שגם טענות הטוען הרבני לא עזרו לו, ולאחר שראה לאן נושבת הרוח בבית הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי.

אמנם התובע לא הגיש את התביעה נגד עורך הדין שקדם לו, אך מחדל זה נבע מכך שהנתבע פיטר את התובע ומנע ממנו לעשות כן. בסעיף 3 להסכם הסכימו הצדדים שהנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשרד בגין ההליך המשפטי.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע כדלקמן: 1) את הסך 52,265 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (16.8.16) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

גם פסק דין פלמן, אשר מרבים להביאו בטעות כראיה כאילו אין לבית הדין הרבני סמכות לידון בכריכת מזונות ילדים, לאמיתו של דבר המשיך קו לפיו על פי הילכת שרגאי בית הדין מוסמך לידון במזונות ילדים שנכרכו על ידי ההורים לתביעת הגירושין.

אם לגבי 'החזקת ילדים' מוסמך היה הדין לידון בעיניינם, חרף החשש 'ממירוץ הסמכויות', מה הטעם שלא יהיה מוסמך בית הדין באותה מידה לידון גם בעיניין מזונות הילדים! יותר מכך, מבחינת הראציונאל וההיגיון שעומד מאחורי אפשרות הכריכה, כפי שקבע החוק ובהתאם לפסיקותיו של בית המשפט העליון, הרי שההכרעה באופן חלוקת נטל תשלומי מזונות הילדים מכאן והלאה, עם פרידת ההורים בהליך הגירושים ועד בגרותם של הילדים, הנה אחד מהעניינים המרכזיים ביותר הנכרכים ועולים באופן טבעי בהליך הגירושין.

כך נקבע בבג"ץ 6929/10 בהרכב מורחב של שבעה שופטים, אשר קבע כי "לבית הדין הרבני נתונה סמכות לידון במזונות ילדים... במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין... במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לידון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית-מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לעינייני מישפחה". השופט הנדל הבהיר בחוות דעתו כי בפסק דין זה "בשונה מהילכת שרגאי – נקבע כי הראשונה (='תביעה למזונות ילדים, בין שהוגשה על ידי אחד ההורים ובין שהוגשה על ידי הילדים') ניתנת לכריכה, וככל שהדבר נעשה, לבית הדין סמכות ייחודית-מקורית לידון בכך". כך גם בבג"ץ 8533/13, אף הוא בהרכב מורחב של שבעה שופטים, אומנם המשנה לנשיאה דאז, נאור, כתבה כי "תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים – אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין...", אך כפי שהבהיר השופט הנדל, "עדיין עולה כי השופטים הנותרים מהוים רוב גם לקביעה שלפיה לבית הדין סמכות לידון במזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושים". לפניו בא בג"ץ 4407/12 אשר בו נכתב כי "העולה מן המקובץ כי בכל הקשור למזונות ילדים, נותרה הילכת הבדיקה המהותית על כנה". פסק דין זה, כפי שכותב השופט הנדל, "מלמדנו כי לא רק שבית הדין מוסמך לידון במזונות ילדים מכוח כריכה; אלא שהדבר אף מחייב את הילדים ככל שהמבחן המהותי בא על סיפוקו". פסק הדין החמשי שבאותה תקופה הנו בג"ץ 5933/14, בו נקבע כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה...". באותו מקרה "עניין מזונות הקטין נכרך תחילה כדין בידי המשיב, בעת שהגיש לבית הדין הרבני את תביעת הגירושין", ואילו "התביעה בשם הקטין הוגשה לבית המשפט לעינייני מישפחה עוד בטרם שהעניין הספיק להתברר עד תומו, ומבלי שהמשיב והעותרת הגיעו להסכמות בנושא", לכן קבע בית המשפט כי "אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני". על פסק דין זה, כאמור, הוגשה בקשה לדיון נוסף במסגרת דנג"ץ 6454/14.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

אי המצאת ראיות לכתב התביעה, תלושי משכורת וחשבוניות, אינה מעידה על חוסר תום לב במקרה דנן, בודאי שהדברים יומצאו בהמשך בהתאם להוראות בית הדין.

זה מעיד על חוסר כנות ותום לב. אי אפשר להגיש בקשה למזונות זמניים אם אין תביעה עיקרית.

בתי הדין הרבניים סברו כי אין כל הבדל מהותי בין תביעת הילד לתביעת ההשבה של האשה, ובשני המקרים מטרת התביעה היא להסדיר את חלוקת נשיאת הנטל הכספי בין ההורים עבור מזונות הילדים אחר פרידתם, ואין זו איפוא אלא אותה גברת בשינוי האדרת.

תוצאת פסק דין זה, מעבר לנגיסה הקשה בסמכויות בתי הדין הרבניים, הביאה לפגיעה קשה בציבור בעלי הדין שמעוניין בכריכת מזונות הילדים בבית הדין הרבני ובמניעת פיצול מיותר בין הערכאות המשפטיות, דבר אשר עשוי לפוגע בסופו של יום גם בילדי ההורים המתגרשים.

...

אך בוודאי שאי אפשר מכח קושיות אלו להגיע למסקנה האבסורדית לחלוטין של האיש – שלילת סמכות חוקית של בתי הדין מכל וכל!!! אין זה מתפקידנו וסמכותנו לפרשן ולתרץ את הקושיות שיש על פסה"ד של ביהמ"ש העליון, תפקיד זה מוטל עליהם.

לכן טענה זו של האיש נדחית על הסף.

אך למרות שהחלטה זו כבר אינה רלוונטית מכל מקום מצאנו לנכון לחתום עליה ולפרסם אותה היות שנאמרו בה דברים בעלי חשיבות רבה לעניות דעתנו.

בהסכם נכתב כי הנתבעת מתחייבת לשלם לתובעת עבור "כתב הגנה ותביעה למזונות" שכר טירחה בסך 50,000 ₪ - כאשר התשלום הראשון במועד הדיון הראשון (על פי ההסכם – ביום 28.6.16) והיתרה, בסך 30,000 ₪ (כך בהסכם – א"ר) ב-12 תשלומים בסך 2,500 ₪ כל אחד, החל מאוקטובר 2016.

התובעת היתנגדה לכך ולאחר שהושלמו טיעונים בנושא נקבע (החלטה מיום 19.1.22) שאין מקום להתיר הגשתה של הראיה בשלב הדיוני בו נתבקש לעשות כן. בית המשפט הורה לצדדים להגיש סיכומים.

לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת להרים נטל זה. הנתבעת טענה, בצורה נסערת וכנה אך כללית ולא מנומקת, שהתובעת לא דאגה לאינטרסים המשפטיים שלה במסגרת ההליכים בהם ייצגה אותה.

נוכח הפעולות הנוספות שבוצעו כבר על ידי התובעת בקשר לייצוגה של הנתבעת הרי שעריכת כתב התביעה לא חייבה לימוד של חומר חדש, ובפועל – לא היתקיימו ולא נדרשו דיונים במסגרת ההליכים בבית הדין הרבני.

...

סיכומו של דבר – התביעה מתקבלת באופן שבו הסכום בתיק הוצאה לפועל 503250-11-18 יועמד על סך 25,000 ₪.