כמה אחוזי נכות מקבלים על שבר ברגל

מבחינה אורתופדית לא נמצאה מיגבלה המקנה אחוזי נכות בגין כף רגל ימין".

במסמך קופ"ח לאומית מיום 9.9.13 נרשם "תלונות : סובל מכאבים בכף רגל ימינית מאז שניפגע, כאבים בגב תחתון ברגל ימנית. במסמך מיום 23.12.13, כתוב "כאבים בגב תחתון בכף רגל ימנית, ידוע על שברים MT 2-4, טופל בגבס" אולם בבדיקה הגופנית כתוב: "נפיחות בקרסול בכף רגל ימנית עם מוגבלות בתנועות שמלווה בכאבים". נפיחות יכולה להיות קשורה לגורמים רבים ובין היתר לכלי הדם.

בעיניין זה יש לקבל את טענת המשיב כי רישום על כאבי גב חודש לאחר התאונה אין בו כדי ליצור קש"ס לתאונה.

...

במסמכי התאונה עצמה (טר"ם, חדר מיון וכדומה), אין התייחסות כלל לפגיעה בגב ולכן בעניין זה דין הערעור להידחות.

על כן דין הערעור להתקבל בשאלת הקש"ס בין הפגיעה בכלי הדם של המערער לבין התאונה.

נוכח כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי מצאתי כי יש לחייב את המשיב בשכ"ט ב"כ התובע בסך 1,500 ₪.

לטענת התובע, השמוש במושג כפל נכויות מוטעה שכן כלל ידוע הוא שניתן לקבל נכות על שבר וגם על מיגבלה.

בתשובה לתגובה, הוסיפה וטענה הנתבעת כי בתגובה אין היתייחסות לכך שעברו הרפואי של התובע לא עמד בפני הוועדות, ואין זה משנה אם מדובר בעבר רפואי בסמיכות לארוע התאונה אם לאו, וכן לעובדה שכלל נכויותיו שנקבעו הן בזיקה לע"ש מותני והן חופפות וכפולות והאמור בתגובה לא מתמווד גם עם הוראות תק' 12ב(ג) בחלק הכללי לתקנות לפיה בגין הפגיעה באותו איבר לא תוגדל דרגת הנכות מעל לדרגת נכות מאקסימאלית לגבי אותו איבר, קל וחומר כאשר בגין בעיה אחת ואיבר אחד נקבעו 3 נכויות.

ברע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש (25.06.07)) נקבע כי: "אפשר שפרשנותו של בית משפט השלום לדברים שנכתבו בפרוטוקול היא נכונה. אולם אין וודאות בדבר, ואפשר שאכן הוועדה לא נחשפה, או לא היתה ערה, לקיומו של תעוד קודם רלבאנטי. יש להדגיש עוד, כי הוועדה ציינה שהובא בפניה "כרטיס רפואי" ו"תעודות רפואיות", אולם אף אם נניח כי הכוונה היא לכרטיס הרפואי הרלבנטי, שבו נכלל תעוד בדבר פגיעות שעבר התובע ברגלו, הרי שהמבקשות מצרפות מסמכים נוספים, שלא צוינו ברשימת המסמכים שהיו בפני הוועדה, ושגם בהם יש היתייחסות לפגיעות בברך ימין או ברגל ימין.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את התיעוד הרפואי ואת הפרוטוקולים והחלטות הוועדה הרפואית בעניינו של התובע, מצאתי להיעתר לבקשה; אקדים ואציין כי אין בטענות הנתבעת בדבר "כפל הנכויות" כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, שכן כפי שנטען ע"י התובע, טענות הנתבעת בנוגע לקביעות אלה של הוועדה הן טענות כנגד הקביעה הרפואית, שברגיל אינן מהוות עילה להבאת ראיות לסתור.

בפרוטוקול ועדת הערר על החלטת ועדת הנכויות הזמניות מיום 7.7.20 צוינו בנוסף לסיכום הביקור במיון, גם סיכום ביקור מרפאה עמוד שדרה מיום 7.7.19 ומיום 5.1.20, סיכום ביקור רופא משפחה מיום 6.1.20 וצילום CT ע"ש מותני .

בהקשר זה אפנה להחלטתו של בית המשפט המחוזי בבר"ע (י-ם) 1057/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אילן מתוק, [פורסם בנבו] שם נקבע : "בצד טעמים מרכזיים אלה למתן היתר להבאת ראיות לסתור, הכירה הפסיקה בטעמים נוספים, ובהם: מצב שלפיו לא היו לפני הוועדה עובדות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע לפני התאונה, כאשר לא ניתן לעמוד מפרוטוקול הוועדה על הלך המחשבה של חבריה, כאשר הוועדה לא התייחסה לנושא קרדינאלי המצוי במחלוקת (כגון קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה), כאשר הוועדה לא נחשפה לתיעוד רלוונטי מהותי או כאשר הנפגע הציג לוועדה חוות דעת רפואית מטעמו". וכן לרע"א 2703/17 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [פורסם בנבו] (7.5.2017) שם נקבע כי: " אף כי על דרך הכלל לא תינתן רשות להביא ראיות לסתור קביעותיה של וועדה רפואית, נפסק בעבר כי יתכנו מקרים בהם יהיה מקום להיעתר לבקשה לצורך סתירת קביעה בדבר קשר סיבתי. כך למשל כאשר מתברר כי לא היו בפני הועדה עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע או כי היה לו עבר רפואי רלוונטי והועדה לא התייחסה להשפעותיו האפשריות על סוגיית הקשר הסיבתי". לאור כל האמור, אני נעתרת לבקשה להבאת ראיות לסתור, ומורה על מינוי מומחה בתחום האורתופדי, אשר יתייחס גם לצורך במינוי מומחה בתחום הנוירולוגי.

בתחום האורתופדיה – פרופ' משה סלעי קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות אורתופדית משוקללת בשיעור 44.6%, מתוכה 20% בגין מצב לאחר קיבוע שברים באגן, כולל קיבוע מפרק סקרו-איליאק עם הפרעות סטאטיות ובהליכה, לפי סעיף 46(3) לתקנות; 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות עמוד השידרה הגבי, לאחר קיבוע בין חוליתי D8-12 לפי סעיף 37(6)ב' לתקנות; 5% בגין פגיעה חלקית בשריר הקודריצפס משמאל, לפי סעיף 51(5)א' לתקנות; 10% בגין מצב לאחר שברים בקרסול ובכף רגל ימין עם השפעה קלה על כושר הפעולה כללי והתנועות, לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות; ו-10% בגין מצב לאחר שברים בקרסול ובכף רגל שמאל עם השפעה קלה על כושר הפעולה כללי והתנועות, לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות.

הנתבעת מציינת כי המומחית קבעה את אחוזי הנכות באופן "חופשי", ללא תקנה כזו או אחרת וטוענת כי נפלה טעות משפטית בקביעתה, שכן ניתן להעניק נכות נוספת בגין כאב רק כשמדובר במחלה או בתסמונת נפרדת ולא כשמקור הכאבים הוא בנכות בגינה כבר קיבל התובע אחוזי נכות.

...

התובע ממשיך לעבוד תחת אותו חוזה עבודה, בחצי משרה, ולא דובר עמו באופן ישיר על פיטורים, אך מן האמור עולה שיש טעם בטענת התובע כי "לא לעולם חוסן", ואין בידי לקבוע כעובדה שלא יחול שינוי במצבו התעסוקתי של התובע ב-15 השנים הבאות.

משכך, מקובלת עלי עמדת הנתבעת לפיה התובע הגיע בשנים שלפני התאונה לשכר יציב ומכל מקום, לא עלה בידיו להוכיח כי היה צפוי להשביח את שכרו.

סיכום נזקי התובע הפסד שכר לעבר 594,000 ₪ הפסד שכר לעתיד 1,770,000 ₪ הפסדי פנסיה 296,000 ₪   עזרת צד ג' לעבר ולעתיד            470,000 ₪ ניידות                         200,000 ₪ הוצאות 150,000 ₪         כאב וסבל                                 197,000 ₪ סך נזקי התובע                         3,677,000 ₪ סך נזקי התובע לאחר ניכויים 3,426,290 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 3,426,290 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף הוצאות משפט שהוציא התובע.

בהמשך אובחן, לטענת התובעת, כי היא סובלת אף מחבלות קשות בצווארה, אשר לוו בפריצות דיסק בחוליות C5-C7, וברגל ימין.

פרופ' וולפין קבע במסגרת חוות דעתו, כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 10% בגין שבר בכתף ימין.

טענתו של פרופ' וולפין לפיה מלבד התנועות הסיבוביות יש לבחון תנועה של הורדת והרמת ראש, אשר נמצאה תקינה אצל התובעת, ויש בכך כדי להשליך על אחוזי הנכות, מתקבלת על דעתי.

...

לנוכח העדויות שהובאו בפניי ובהיתחשב בנכותה של התובעת סבורני, כי יש לפצותה בסכום של 10,000₪ בראש נזק זה. -בשולי הדברים אציין, כי במסגרת סיכומיה טענה התובעת להפסדים אשר נגרמו לה תחת הכותרת הוצאות שונות + החזר הלוואות.

כאמור לעיל, אינני מקבלת את טענת התובעת, כי לא היה בידה לעבוד תקופה ארוכה לאחר התאונה בה עסקינן.

-לאור האמור לעיל ובכפוף לאמור בסעיף 68 לעיל, אני נעתרת לתובענה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסך של 179,110 ₪ בגין נזקיה אשר נגרמו בעקבות התאונה נשוא התובענה, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% והחזר אגרה ששולמה משוערכת להיום.

הנאשם - אדם בגיל העמידה, כבן 55, חולה, ועל פי המסמכים הרפואיים, שהוגשו על ידי ההגנה, בעל 100 אחוזי נכות לצמיתות, מטעם המוסד לביטוח הלאומי, משנת 1991, עוור בעינו הימנית, סובל מקוצר נשימה ומסתייע בחמצן ביתי, לאחר שבר ברגלו, שהייתה מגובסת, עובר למועד הרלבנטי לכתב האישום, ונעזר בקביים, ניכנס להתגורר בדירה, הסמוכה לדירת מגוריו של המתלונן, כשלושה שבועות עובר לארוע.

כך או כך, מוסכם גם על דעת המתלונן שהעימות המילולי, שהתפתח לעימות פיסי, החל מדרישתו להכנס לדירה, לראות מה מקור הרעש ואיזה שינוי נעשה, על הקיר המשותף, בין דירתו לדירת הנאשם, במהלך השפוץ שעברה הדירה, סמוך לפני כניסת הנאשם להתגורר בדירה, מבקשתו, הבלתי מיתפשרת, תוך הרמת קול, לקבל באופן מיידי את מספר הטלפון של בעל הדירה, שהשכירה לנאשם, אף שלא היה בדעתו להיתקשר אליו כבר במהלך הלילה, ומסירובו של הנאשם לאפשר את כניסתו לדירה, דחייתו את בקשתו לקבל על אתר את מספר הטלפון המבוקש והצעתו שיגיע בבוקר לקבל את מבוקשו.

...

[ראה לעניין זה ע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)] מן הכלל אל הפרט: לאחר, שכאמור,אימצתי את גרסתו של הנאשם, המסקנה המתבקשת היא שהתנהגותו של הנאשם עומדת בתנאי הסייג של הגנה עצמית, לאחר שהתמלאו כל התנאים הקבועים בחוק לתחולתה, כפי שיפורט להלן: התנאי הראשון - הנאשם הותקף, שלא כדין, במכת אגרוף בפניו שגרמה לנפילתו.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי, כאמור בפתח הכרעת הדין, לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, לאחר שקבעתי שמעשה התקיפה שביצע נעשה בנסיבות של הגנה עצמית.