כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין

נזקים אלו נגרמו אליבא דנתיב בשל הפרת חובות חקוקות מצד עו"ד עלימי, ובהן איסור הטעה לפי כלל 34 לכללי לישכת עורכי הדין [אתיקה מקצועית] תשמ"ו-1984 [להלן: "כללי הלישכה"], פגיעה בכבוד המיקצוע – סעיף 53 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 [להלן: "חוק הלישכה"].

...

מכאן מדלג נתיב למסקנה כי עו"ד עלימי עשה "שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, עת יצר מצגי שווא והגיש תביעות, שנועדו לחלץ כספים מהתובעים שכלל לא הוסמך להגיש או למצער יצר מצגי שווא לגבי יכולת התובעים לנהל תביעות אלו, לחתום על תצהירים ולהופיע לדיונים, וכל זאת באמצעות מסמכים לא אותנטיים ו/או למצער מסמכים שכלל לא נחתמו על ידי מי שנחזה להיות חתום עליהם, כדוגמת המסמך שהכניס לתיק, כתצהיר עדות ראשית מטעם מר נאפז מצרי". לשיטתו של נתיב נגרמו לו נזקים המתגלמים בשכר טרחת עורך דין שהוא נדרש לשלמו לעורך הדין שייצג אותו באותם הליכים, והינו בא כוחו גם כאן, בסך כולל של 29,185 ₪, באי יכולת לגבות את ההוצאות המגיעות לו מאסעיד, ואשר נפסקו עת תביעתו של האחרון נמחקה, שסכומן המעודכן 1,446 ₪, ובעוגמת נפש בסך של 15,000 ₪.

" רוצה לומר - לא התכוונתי כלל לשלם לעורך דיני, עד שהחלטתי להגיש את התביעה דנא, ואף לא נדרשתי לעשות כן. המסקנה המסתברת – לא נגרם לנתיב כל נזק של הוצאות שכר טרחת עורך דין קודם להגשת התביעה.

התוצאה - אין מקום לפסוק בגין תביעה אומללה זו דבר לזכותו של נתיב, לרבות בשל "עוגמת נפש", והיא נדחית מכל וכל.

בזיקוק כל האמור לעיל, ובשקלול תוצאת החלטתי מיום 6.11.18, יישאו התובעים בשכר טרחת עורך דינו של הנתבע בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו על ידי התובעים לנתבע בתוך 30 ימים.

הקובלנה ועדת האתיקה המחוזית של לישכת עורכי הדין במחוז תל-אביב (להלן: "המבקשת" או "המערערת") הגישה נגד המשיב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: "בית הדין המחוזי") המייחסת לו ביצוע מעשים הפוגעים בכבוד מיקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לישכת עורכי הדין" או "החוק"), היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לישכת עורכי הדין והעלאת טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון, עבירה לפי כלל 34 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986 וסעיף 61(2) לחוק לישכת עורכי הדין.

...

נוכח האמור, טען המשיב כי דין הערעור דחיה.

נוכח זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בהכרעת הדין של בית הדין הארצי ויש לדחות את הערעור בעניין זה. אשר לערעור על גזר הדין: ההתערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית מוגבלת למקרים שבהם מתגלה סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית ומרף הענישה הראוי (ראה: על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד חיים (8.7.2007) פיסקה ח'; על"ע 4444/99 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים נ' וינוגרד, פ"ד נה(5) 908, 912 (2001); על"ע 9/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, מד(1) 705, 710 (1990); 6251/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א יפו נ' עו"ד שרה דוידוביץ' (8.7.10) פסקה 15; על"ע 4498/95 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד רוכברג (1999) פסקה 7)) במקרה שלפניי, העונש שנקבע על ידי בית הדין הארצי הוא מאוזן וראוי.

סוף דבר: הערעור, על כל חלקיו, נדחה.

סעיפי האישום בהם הורשע המערער בתיק 145/08 הנ"ל היו אלה: הטעה אסורה של בית המשפט ושל ראש ההוצל"פ, עבירה לפי כלל 34(א) לכללי האתיקה, ביחד עם סעיף 61(2) לחוק לישכת עורכי הדין; היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק הלישכה); אי שמירה על כבוד מיקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 53 לחוק הלישכה.

...

מאחר שהמחלוקות בתיק זה אינן מעטות, והחומר העובדתי והמשפטי אף הוא אינו פשוט, אין מנוס מלהקדיש את הפרקים הראשונים לרקע ולסקירת ההליכים שהביאו לאותן הכרעות של בית הדין המשמעתי הארצי, שעליהן ערערו שני הצדדים, הכול כפי שיפורט להלן.

אשר לפרשת רכישת המדפסת (ב"פ 97/13, בד"א 126/15, 1/16), שבו בעקבות הפעלת השעיה על תנאי שניתנה בתיק קודם, העונש שהוטל בבית הדין הארצי היה 18 חודשי השעיה מתוכם תשעה חודשים במצטבר ותשעה חודשים בחופף, אני מורה בזה כדלקמן: ערעור הלשכה עמל"ע 32563-05-16 – התקבל.

התוצאה היא כי בפרשה זו המערער יושעה לתקופה של 18 חודשים, במצטבר לכל תקופה אחרת שהוטלה עליו.

אני מחייב את המערער לשאת בהוצאות הלשכה ביחס לארבעת הערעורים בסך כולל של 20,000 ₪ (5,000 ₪ לכל תיק).

עוד ובנוסף, נטען על-ידי קרן קיסריה, כי התובעים צרפו צוי ירושה וצוי קיום צוואה המתייחסים לעיזבונות שונים, וליורשים, שחלקם אינם כלולים בכתב התביעה, וכי רוב הבקשות לצוי ירושה או צוי קיום צוואה הוגשו על-ידי עו"ד זייד מנסור רק ב-10/19, והתובעים לא ציינו בנוסח המתורגם של הצוים את התאריך בו הוגשו הבקשות, הגם שהתאריך מופיע בנוסח המקורי בשפה הערבית.

האמור בסעיף 8 לכתב התביעה, כמו גם הצהרת ב"כ התובעים בקדם המשפט ב-12/3/18, וכן האמור בעיניין הגשת הבקשות לצוי ירושה לגבי כלל התובעים בתגובה מ-27/1/19, אינן עולות בקנה אחד עם כלל 34 לכללי לישכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986! למרות אי-אמירת האמת, נקט בית-המשפט בגישת בית-הלל, כמפורט בהחלטה מ-3/2/19, והסכים לבטל את פסק-דין המחיקה שניתן, זאת בכפוף לכך שהתובעים יגישו אסמכתא שהם אכן הגישו בקשה לקבלת צוי ירושה או צוי קיום צוואה, ביחס לאחים המנוחים, נכון ל-3/2/19.

...

המדובר בהתנהלות, המהווה כלשונו של הנשיא גרוניס בעניין גריסרו: "זלזול בבית-המשפט וללא כל סיבה סבירה" בניגוד לטענת התובעים כי גם אם בית-המשפט היה משאיר את פסק-דינו על כנו בהעדר צווי ירושה, הם היו יכולים להגיש תביעתם בתוך שנה מיום מחיקת תביעתם, הרי לאור תקופת המעבר שנקבעה בפסק-הדין לעניין ארידור, אילו לא היתה מתקבלת בקשת התובעים לביטול פסק-דין, המשמעות המעשית היתה דחיית התביעה, וזה היה אחד מהשיקולים של בית-המשפט בגינם נעתר לבקשה לביטול פסק-דין המחיקה, למרות התנהלות התובעים.

לאור כל האמור לעיל, הנני סבורה כי התנהלות התובעים לאורך כל ההליך מגיעה לכדי ניצול לרעה של הליכי משפט, ומהווה חוסר תום לב דיוני.

לאור האמור לעיל, הנני מקבלת את בקשת קרן קיסריה, וקובעת כי כל בעל דין שלא הוגשו לגביו כל צווי הירושה הנדרשים על-מנת להוכיח את זכותו במקרקעין בהתייחס לאחים המנוחים, ולמעשה כל בעל דין שנטען כי הוא בא מכוחם של איבראהים ועבדאללה, אשר לא הוגשו לבית-המשפט צווי ירושה בהתייחס אליהם נכון למועד ישיבת ההוכחות ב-3/8/20, נמחקת תביעתו.

נגד המבקשת הוגשו שני כתבי קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין מחוז תל-אביב (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי): כתב הקובלנה הראשון מייחס למבקשת עבירות של איסור הטעה, לפי כלל 34 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה); פגיעה בכבוד מיקצוע עורכי הדין, לפי סעיף 53 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק); והתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(1) לחוק.

...

כן הודגש, כי "יש לזכור כי מדובר במי שעדיין לא התקבלה כחברה בלשכה וראוי הוא כי תפנים, כבר כעת את ההתנהגות המצופה מעורך דין". מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוענת המבקשת כי קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית בעניינה נעדרות בסיס בחומר הראיות, וכי "נוכח העובדה כי טענות המבקשת כלל לא נידונו בבית המשפט קמא, דחיית בקשת ערעור זו תגרום למבקשת עיוות דין חמור". לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.