כלל הראיה הטובה ביותר בפסיקה

אין חובה שבדין להציג חוות דעת בעיניין כאן להוכחת טענת המערערת (ראו סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 הנוקט בלשון רשאי בית המשפט לקבל חוות דעת כראיה וכן לשם השוואה הפסיקה בדבר כלל הראיה הטובה ביותר, הקובע, עיקרון של סדרי העדפה של מהימנות ראיות (רק לשם הדוגמה ראו אחד מני רבים ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר פ"ד נה (5) 71, 85)).

...

אלה הן שאלות מורכבות ולא נכריע בהן בהרחבה במסגרת ערעור זה, שכן, סבורני, כי די בראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא בכדי להכריע בסוגיית ההשבה כפי שאפרט להלן.

על-פי האמור, מקובלת עליי החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה חויבו המשיבים להשיב לידי המערערים את דירת המגורים שרכשו (לאחר השבת מצבה לקדמותו), ואילו המערערים ישיבו את התמורה שהתקבלה בעת ההתקשרות בין הצדדים לידי המשיבים אף-על-פי שכיום שווי הדירה פחת באופן ניכר.

לסיכום האמור לעיל, המערערת הוכיחה את הפרת ההסכם וכדין הודיעה על ביטולו.

"כלל הראיה הטובה ביותר" אשר נקבע בפסיקה מקדמת דנא, קובע כי בעלי הדין מחוייבים להציג בפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה הם מבקשים להוכיח.

...

בנסיבות אלה גם טענת התובע בדבר הפרת חובה חקוקה נדחית בזאת.

סוף דבר תביעתו הכספית של התובע כנגד הנתבעת נדחית בזאת על כל חלקיה.

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות מהות ההליך והיקפו, היקפם של כתבי הטענות והבקשות בתיק, התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך, נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה כולל, והוצאות עבור הנתבעת, הוא בסך כולל של 25,000 ₪.

בטיעוניו הפנה ב"כ המשיבה לסעיף 35 לפקודה ואף לפסיקה הנוהגת, לפיה לבית המשפט סמכות להאריך את תוקף החזקת התפוסים גם בחלוף המועד.

לעניין הטלפון התפוס, נטען כי לא ניתן להסתפק בפריקת הטלפון והשבתו למבקש שכן החומרים הרלוונטים נוגעים אף לחשודים אחרים ומשכך לא ניתן להסתפק בהצהרת המבקש כי הוא מוותר על כלל הראיה הטובה ביותר.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל-פה ועיינתי בחומר החקירה שהועבר לעיוני, באתי לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את בקשת היחידה החוקרת להמשך החזקה בתפוסים, וכי יש לקבל את עתירת המבקש, ולהורות על החזרת התפוסים לידיו, ולהלן טעמיי: מחומרי החקירה עולה כי הרכב והטלפון נתפסו במסגרת חקירת רצח רושדי חסאן בחירי ביום 4.3.23 בעיר רהט, בה נחקר המבקש כחשוד.

יחד עם זאת, משבחרה המשיבה לזנוח את החקירה משיקוליה שלה, הגם שניתן לה זמן רב לביצוע פעולות חקירה נדרשות, אין מקום להיעתר לבקשתה להמשך החזקה בתפוסים.

באיזון כלל השיקולים בהם האינטרס הציבורי במיצוי החקירה למול חובתו של בית המשפט להגן על קניינו של המבקש, נוכח חלוף הזמן והעדר אינדיקציה ממשית לקידום החקירה, אני דוחה את בקשת המשיבה ומורה על השבת התפוסים לידי המבקש.

התביעה העיקרית לאחר עיון בטענות הצדדים, בראיות ובעדויות מצאתי כי יש מקום לקבל חלק מעילות התביעה העיקרית וכן לפסוק חלק מהנזקים הנטענים, הכול כפי שיפורט ביחס לכל ארוע.

לאור כלל הראיה הטובה ביותר היה על הנתבעת לצרף את החיובים שהתקבלו ממפעיל כביש האגרה על מנת לבחון את הקף החיוב וכן להוכיח תשלום בפועל.

...

גם כאן לא צורפו הדוחות עצמם ולא אישור על תשלומם, ולכן דין רכיב זה להידחות בהעדר הוכחה.

סעיף משנה ז' – לאור מה שנקבע לעיל כי התובעת היתה רשאית לבטל את ההסכם, אין מקום לחייבה בגין עמלות עבור החזר חיובים לסיכום בתביעה העיקרית אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 27,040 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בתוספת אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

בתביעה שכנגד אני מחייב את הנתבעת שכנגד בתשלום סך 2925 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בתוספת אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪.

עוד נקבע, כי תלוש השכר כשלעצמו אינו מהוה ראיה מספיקה להעברת הסכומים בפועל, כאשר כלל הראיה הטובה ביותר מחייב את המעסיק (במיוחד כשמדובר במקום עבודה שהוא חברה בע"מ המחויבת בהנהלת חשבונות מסודרת) להציג הוכחה לבצוע התשלום בפועל - מיסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה שנמסרה לעובד, או אישור חתום על ידי העובד.

פרשנות של אופן היישום הנכון לתיקון 24 הובאה בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני - אליאסי שיווק בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 29.3.2017 (להלן - עניין ריעני), בו סקרה ומיפתה כב' השופטת אופק את המצבים האפשריים השונים העומדים לפני בית הדין בבואו לבחון את מידת הוודאות של עבודה בשעות נוספות, את היקפה ואת הנטל הראייתי בסוגיה הנצבת לפניו, וכך היא קבעה: "המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים - בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק - לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההקף שהוכח.

...

להלן הפלוגתאות בהן עלינו להכריע: א. האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי? ב. מה היתה תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע? האם התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר מינימום? מה היה היקף עבודתו של התובע אצל הנתבע והאם הוא זכאי לתשלום הפרשי שעות נוספות? האם נמסרו לתובע תלושי שכר תקינים? האם התובע זכאי לתשלום פדיון ימי חופשה? האם התובע זכאי לתשלום דמי הבראה? האם התובע זכאי לחלף הפקדות פנסיוניות? האם התובע זכאי לתשלום עבור מענק שנתי? האם התובע זכאי לתשלום דמי כלכלה? האם התובע זכאי לתשלום חלף הפקדות לקרן השתלמות? האם התובע זכאי לתשלום תוספת ותק? האם התובע זכאי לתשלום דמי חג? האם התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת? טו. האם יש לקבל את טענות הקיזוז שהעלה הנתבע? להלן נדון בפלוגתאות לפי סידרן; האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי? לטענת ב"כ הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף שכן היא הוגשה בשיהוי ניכר של 4 שנים תוך פגיעה ניכרת ביכולת ההתגוננות של הנתבע, שכן בתקופה זו חלה הדרדרות במצבו הרפואי והוא גם סגר את המשק החקלאי שלו.

לנוכח כל המקובץ לעיל טענת הקיזוז נדחית.

סוף דבר בהתאם למפורט לעיל ומשדחינו חלק ניכר מרכיבי התביעה הרינו קובעים כך: הנתבע ישלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל: א. סכום של 16,117 ₪ ₪ בגין הפרשי שכר.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד- לנוכח התוצאה אליה הגענו, מקום בו מחד, חלק נכבד מהתביעה נדחתה, ומאידך נמצאו פגמים בהתנהלות הנתבע בכובעו כמעסיק, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.