כיצד בית המשפט מתייחס לעבירות אלימות במשפחה בעת גזירת הדין

בית  המשפט גזר צו מבחן בלבד ללא הרשעה, תוך היתייחסות למודל המיוחד של בית המשפט קהילתי.

המסגרת הדיונית המאפשרת ביטול הרשעה מצויה בסעיף 192 א   לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 שזה לשונו :            ביטול הרשעה (תיקון מס' 19) תשנ"ה-1995 (תיקון מס' 69) תשע"ה-2014     192 א. הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, או לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להמנע מעבירה, כאמור בסעיף 72(ב) לחוק העונשין, בלא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור.

להן שתי דוגמאות מני רבות לעמידת בתי המשפט על  האנטרס הצבורי, להרשעת נאשמים בעבירות של אלימות במשפחה: רע"פ 7720/12 פלוני נ' מ"י (פורסם בנבו, 12.11.12).

כמו כן, קבוצת ''הבגירים צעירים'' היא לא קטגוריה פסיקתית נפרדת לענישת נאשמים ועל בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק מה המשקל היחסי שיש לייחס לנתון של הגיל בעת גזירת הדין.

...

כך גם הימנעות מהרשעה תישקל אך ורק על פי ההלכות שהורנו בית המשפט העליון סופו של דבר שלא מצאתי כי יש גם בנימוקים הנוספים שהועלו , כדי להביא לכלל ביטול ההרשעה, ואשר על כן אינני מורה על ביטול ההרשעה.

כל הנסיבות שפורטו בתסקירים  ובדברי הסניגורית ולצד אלה דברי הנאשמת עצמה בבקשות לקידומה בשלבים השונים של תוכנית השלבים מביאים אותי למסקנה כי הנאשמת בהחלט זכאית להיות מוכתרת בתואר כמי שסיימה את התהליך  בבית המשפט הקהילתי בהצלחה ואני תקווה שתשכיל לשמר הישגיה תוך שתפסע בבטחון במשעול הנכון בו היא פוסעת כיום.

סופו של דבר שאני מחליטה לחרוג ממתחם העונש ההולם וזאת נוכח התהליך השיקומי המשמעותי שעשתה הנאשמת עברה הנקי , העדר עבירות נוספות ומכלול האמור בתסקיר המסכם ואשר על כן אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: 1.

ר' למשל האמור בע"פ 8991/10 יעקב מכבי נ' מדינת ישראל (נבו 27.10.2011): "בית משפט זה קבע ושב וקבע, בפסקי דין רבים מיספור, כי יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במילחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות." וכאשר מתבצע שימוש בנשק קר, ר' למשל האמור בע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' נאסר חסן (נבו 10.11.2009): "קיים אינטרס צבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פיתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אשה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח." ואך לאחרונה, ר' האמור ברע"פ 6817/22 אשר פריג' נ' מדינת ישראל (18.10.2022): "בית משפט זה שב והתריע לא אחת מפני התפשטות האלימות במרחב הצבורי, ועמד על הצורך בענישה מוחשית מאחורי סורג ובריח למיגור תופעות מעין אלו...בדרך זו יש לילך אף בעניינינו. במסגרת סיכסוך שכנים מתמשך ביחס למקומות חניה, המבקש דקר את המתלונן בכף ידו באמצעות סכין וגרם לו לחבלות וחתכים. מעשי המבקש היו עלולים להסב לו נזק חמור ומשמעותי יותר. מעשים אלו דורשים ענישה הולמת ומרתיעה המבהירה כי סכסוכים אינם באים לפתרונם בדרך של אלימות. סופה של היתנהלות אלימה שכזו, בגין ענין של מה בכך, ראוי שיהיה עונש משמעותי של מאסר בפועל". מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של פציעה כשהעבריין מזוין מלמדת על טווח רחב יחסית של מאסרים בפועל הנתון לנסיבות קונקרטיות הקשורות בבצוע התקיפות.

ובהמשך אותה החלטה היתייחס בית המשפט העליון גם לאמור בסעיף 40(ד)ב לחוק העונשין ביחס לסטיה ממיתחם העונש משקולי שקום: "למעלה מן הצורך, אציין כי בהתאם לאמור בסעיף 40ד(ב), גם לו היה נמצא שהמערער השתקם או בעל סיכוי ממשי לשקום- בנסיבות הענין די בחומרת העבירות שביצע כלפי בת זוגו ובאשמתו הבלעדית בביצוען, עליהן עמד בית משפט קמא, כדי לשלול סטייה לקולא ממיתחם העונש. שקולי השקום, על אף חשיבותם, אינם חזות הכל ולצידם יש להיתחשב בשיקולים נוספים, כדוגמת גמול והרתעה (ע"פ 587/22 אבו נאעסה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (22.5.2022))". סבורני כי הדברים יפים ותקפים גם ביחס לארוע האלימות מושא תיק זה, זאת נוכח חומרת המעשים בהם הורשע הנאשם, סוגם, מידת אשמתו ועוצמת הפגיעה בערכים המוגנים.

ר' בענין זה למשל רע"פ 3058/07 דרור פז נ' מדינת ישראל (נבו 03.05.2007): "מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור ובטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. שיקולים אלה אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן, ואין הוא אף מוסמך להמליץ לגביהם. השופט, הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן. אך בכך לא סגי" ובעבירות אלימות בפרט ר' ע"פ 431/22 סולימאן ג'בארין נ' מדינת ישראל (20.11.2022): "ראשית בית המשפט אינו כבול להמלצות שירות המבחן ואף שאין להקל ראש בחשיבותן, יש לשקלל למולן טעמים אחרים אותם נידרש בית המשפט לשקול בעת גזירת הדין ובכלל זה שיקולים של גמול והרתעה מפני פיתרון סכסוכים בדרכי אלימות" סוף דבר סבורני כי במקרה זה שקולי הגמול וההרתעה עולים על שיקוליו האישיים של הנאשם על היבטי השקום שנסקרו לעיל, ומטים את הכף לענישת מאסר של ממש מאחורי סורג ובריח.

...

ובהמשך אותה החלטה התייחס בית המשפט העליון גם לאמור בסעיף 40(ד)ב לחוק העונשין ביחס לסטיה ממתחם העונש משיקולי שיקום: "למעלה מן הצורך, אציין כי בהתאם לאמור בסעיף 40ד(ב), גם לו היה נמצא שהמערער השתקם או בעל סיכוי ממשי לשיקום- בנסיבות הענין די בחומרת העבירות שביצע כלפי בת זוגו ובאשמתו הבלעדית בביצוען, עליהן עמד בית משפט קמא, כדי לשלול סטייה לקולא ממתחם העונש. שיקולי השיקום, על אף חשיבותם, אינם חזות הכל ולצדם יש להתחשב בשיקולים נוספים, כדוגמת גמול והרתעה (ע"פ 587/22 אבו נאעסה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (22.5.2022))". סבורני כי הדברים יפים ותקפים גם ביחס לאירוע האלימות מושא תיק זה, זאת נוכח חומרת המעשים בהם הורשע הנאשם, סוגם, מידת אשמתו ועוצמת הפגיעה בערכים המוגנים.

ר' בענין זה למשל רע"פ 3058/07 דרור פז נ' מדינת ישראל (נבו 03.05.2007): "מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. שיקולים אלה אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן, ואין הוא אף מוסמך להמליץ לגביהם. השופט, הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן. אך בכך לא סגי" ובעבירות אלימות בפרט ר' ע"פ 431/22 סולימאן ג'בארין נ' מדינת ישראל (20.11.2022): "ראשית בית המשפט אינו כבול להמלצות שירות המבחן ואף שאין להקל ראש בחשיבותן, יש לשקלל למולן טעמים אחרים אותם נדרש בית המשפט לשקול בעת גזירת הדין ובכלל זה שיקולים של גמול והרתעה מפני פתרון סכסוכים בדרכי אלימות" סוף דבר סבורני כי במקרה זה שיקולי הגמול וההרתעה עולים על שיקוליו האישיים של הנאשם על היבטי השיקום שנסקרו לעיל, ומטים את הכף לענישת מאסר של ממש מאחורי סורג ובריח.

ולאחרונה (20.11.2022), במסגרת ע"פ 5806/22 מדינת ישראל נ' מוחמד גריפאת, שם נכתבו הדברים הבאים: "זאת ועוד, במקרים של אלימות במרחב הציבורי, יש ליתן ביטוי לשיקולי הרתעת היחיד והרבים במסגרת גזירת העונש בגדרי המתחם, זאת כדי לסייע במיגור תופעה מגונה זו אשר קנתה מקום במחוזותינו". נוכח האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם בתיק זה. 8 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים מתום ריצוי מאסרו שלא יעבור כל עבֵרת אלימות מסוג פשע.

ההגנה ביקשה מבית המשפט להתייחס לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות וכן להיתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שבאו לידי ביטוי בתסקירי שירות המבחן.

מדיניות הענישה הנהוגה: הצדדים הגישו פסיקה לתמיכה בעמדתם; מצאתי לנכון להתייחס לפסקי הדין הרלוואנטיים לענייננו (יוער כי ההגנה הגישה פסיקה המתייחסת לעבירות סמים ועבירות אלימות במשפחה על מנת לשכנע כי יש לחרוג במקרה דנא מהמתחם העונשי לקולא.

בית משפט השלום קבע מיתחם עונש הנע בין 3 ל- 14 חודשי מאסר בפועל והשית על הנאשם, בעל עבר פלילי בעבירות רכוש, סמים ואלימות, 4 חודשי מאסר בפועל, להם נוסף במצטבר חודש אחד מתוך 4 חודשי מאסר מותנה, וכן ענישה נלווית.

בית המשפט המחוזי מצא כי יש מקום להקל על עונש המאסר שנקבע כך שסך הכל על המערער לרצות עוד 3 חודשי מאסר במצטבר לעונש המאסר אותו ריצה בעת שנגזר דינו.

ראו בעיניין זה את קביעת בית המשפט העליון ב ע"פ 126/22‏ מדינת ישראל נ' פלוני (27.4.2022): "אכן, סעיף 40ד(א) לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט, במקרים המתאימים, לחרוג ממיתחם הענישה אם 'מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם'. סעיף זה מבטא את עמדת המחוקק שלפיה, במקרים המתאימים לכך, יש ליתן מעמד בכורה לשיקול השיקומי על-פני העקרון המנחה בענישה, הוא עקרון ההלימה. ואולם, כפי שעולה בבירור מהוראות החוק, לא בכל מקרה שבו תהליך טפולי מיתקדם בכיוון חיובי, יש להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 40ד לחוק העונשין. אחרת, נמצא כי החריג מרוקן מתוכן את הכלל, שלפיו יש לגזור את העונש בתוך מיתחם הענישה בהלימה לחומרת המעשה ולמידת האשם של העושה (ראו גם: דברי הסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השפוטי בענישה), התשס"ו-2006, ה"ח 241, 448-447). לא בכדי איפוא, נקבע כי יש לנקוט זהירות רבה בהפעלת סעיף 40ד לחוק העונשין, וכי סטייה ממיתחם הענישה תיעשה אך במקרים חריגים, בבחינת יוצא מן הכלל, כאשר סכויי שקום מובהקים מצדיקים זאת[3] (ראו: ע"פ 1229/19 סלומינסקי נ' מדינת ישראל, פס' 13 [פורסם בנבו] (1.7.2019)). עוד נקבע בפסיקה, כי על מנת להעריך את סכויי השקום יש לשקול, בין היתר, את 'המוטיבציה שהפגין האדם שהורשע להשתקם; הליך של גמילה מהתמכרות שהוא עובר; הישתלבות מוצלחת בהליכים טפוליים שונים; אינדיקאציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה; הבעת חרטה כנה על המעשים והפגנת אמפתיה כלפי נפגעי העבירה' (ע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל, פס' 24 [פורסם בנבו] (18.4.2018)). לצד זאת, הובהר כי 'התקיימותו של שיקול זה או אחר אינה מצדיקה בהכרח חריגה ממיתחם העונש משקולי שקום. טעם עקרי לכך הוא שחלק מהשיקולים שהוזכרו לעיל מובאים ברגיל בחשבון במסגרת קביעת העונש בתוך המיתחם' (שם, פס' 25). ואכן, חרף חשיבותו של אינטרס השקום – לנאשם עצמו, לסביבתו הקרובה ולחברה כולה – שיקול זה אינו עומד לבדו ויש לראות בעת גזירת העונש את המכלול (ראו עניין סטרוסטה, פס' 7; רע"פ 4218/15 אמסלם נ' מדינת ישראל, פס' 8 [פורסם בנבו] (18.6.2015); עניין סלומינסקי, פס' 15))"[footnoteRef:1].

...

בסופו של דבר, הנאשם נידון ל-9 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלוננים.

אשר על כן, בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, בנסיבות ביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם, ביחס לכל העבירות אותן ביצע הנאשם, נע בין מספר חודשי מאסר שניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות, ועד 15 חודשי מאסר בפועל.

דבריו של הנאשם, ושל אביו, יחד עם מכתבה של העמותה, והעובדה שבמשך השנים האחרונות לא הסתבך הנאשם בפלילים, מובילים למסקנה כי הוא עלה על דרך הישר, ויש לקוות כי ימשיך בדרכו הנורמטיבית.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 1714-01-21 מדינת ישראל נ' אבו כף בפני כבוד הנשיא שמואל הרבסט בעיניין: המאשימה מדינת ישראל ע"י ענף תביעות – משטרת ירושלים הנאשם עלאא אבו כף ע"י ב"כ עוה"ד ס. ח'יר גזר דין

המתלוננת התייצבה בבית המשפט שלוש פעמים, לרבות בעת מתן גזר הדין.

בית המשפט העליון היתייחס לתופעה של אלימות כלפי נשים ולענישה הנדרשת בע"פ 669/12: "קשה להלום כי בישראל של המאה העשרים ואחת, עדיין רווחת התופעה של אלימות במשפחה, ובמיוחד אלימות נגד בת זוג, משל הייתה רכושו וקניינו של הבעל. כל זאת, תוך ניצול פערי כוחות פיזיים, לעתים תוך ניצול תלות כלכלית ורגשית של בת הזוג, ותוך ניצול העובדה שהדברים מתרחשים בין כתלי הבית כשהם סמויים מן העין. התופעה מעוררת שאט נפש וסלידה, והענישה בעבירות אלה צריכה לשקף את המימד המחמיר של עבירות אלימות במשפחה, תוך הכרה בעוול ובנזק הנפשי או הפיזי שניגרם לבת הזוג ובפגיעה בכבודה." (ע"פ 669/12 עמיאל נ' מדינת ישראל (מיום 19.4.12).

...

. אני סבור, לאור המפורט לעיל, כי ניתן להסיק שהנאשם עבר הליך של שיקום.

אני סבור, כי זה הזמן לפתוח לו פתח , ולו קטן, כדי להחזירו לתחום הנורמטיבי, לצידה של המערכת ולא לנגדה.

סוף דבר סיכומו של דבר, לאחר שנתתי דעתי למכלול שיקולי הענישה, לשיקוליו של הנאשם ולכל העניינים שהובאו לפניי כנדרש, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 7 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, וזאת בניכוי ימי מעצרו, על פי חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות ובכפוף לה. 3 חודשי מאסר אשר לא ירוצו אלא אם יעבור הנאשם על אחת מן העבירות בהן הורשע או על כל עבירת אלימות כלפי בת זוג, וזאת תוך שלוש שנים מהיום.

נקבע, כי אי קבלת התסקיר בשלב הדיוני פגעה "באפשרות בית המשפט לקבל נתונים רלוואנטיים והערכות מקצועיות שמן הראוי היה שיונחו בפניו ויישקלו במסגרת גזר הדין. הנחיצות המובהקת לקבל במקרה זה תסקיר של שירות המבחן מותאמת בין היתר בטיב העבירות שהמערער הורשע בביצוען, שכן ככלל ראוי כי בית המשפט יקבל תסקיר לפני מתן גזר דין בתיקים של אלימות במשפחה, שאינם מצויים ברף הנמוך; במיוחד בעניינינו, בית המשפט נחשף לעובדה שהמערער מגדל את שני הילדים הקטינים של המתלוננת ושלו כהורה יחידני, ולא הוצגה לבית המשפט כל היתייחסות באשר לגורל הילדים עם שליחתו למאסר. וכן ראוי היה לקבל תסקיר כאשר מדובר במערער בן 42, נעדר עבר פלילי, שזהו מאסרו הראשון". בנוסף נקבע כי הטענה בדבר הפגיעה הצפויה בגין השתת עונש מאסר בילדיו הקטינים ובאמו המבוגרת של הנאשם אינה צריכה הוכחה "שכן ברור מטבע הדברים שייגרם נזק לשני ילדים קטינים המצויים במשמורתו הבלעדית של המערער מעצם שליחתו למאסר ממושך". בעיניין זה אף הסתייג בית המשפט המחוזי מניסוח קביעות בגזר הדין המקורי.

בעיניין זה בית המשפט העליון חזר ועמד במהלך השנים על חומרתן של העבירות במסגרת המשפחתית ועל חובת בתי המשפט לתרום את תרומתם למלחמה באלימות במשפחה, בהתאמת הענישה המוטלת בפועל.

...

בבחינת מכלול הנתונים – הכללים והפרטניים – המסקנה המתחייבת היא, כי יש לקבל את עתירת ההגנה במובן זה שאכן מתקיימים במקרה זה שיקולי שיקום המצדיקים התחשבות משמעותית בעונש, אך שיקולים אלה אינם מצדיקים סטייה ממתחם העונש ההולם וודאי שאינם מצדיקים הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל.

נוכח כל האמור לעיל, תחת גזירת עונשו של הנאשם במרכז מתחם הענישה, כפי שנקבע במסגרת גזר הדין הקודם, מצאתי כי יש ללכת כברת דרך עם השיקולים הנשקלים לזכות הנאשם במקרה זה, ובפרט לתת משקל משמעותי לדרך השיקומית שעבר, ולהטיל עליו עונש בחלקו התחתון של מתחם הענישה.

סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים כמפורט לעיל אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: 26 חודשי מאסר לריצוי בפועל.