כיסוי מטען משאית בתאונת דרכים

בגדר פסק הדין בתיק זה, יש להכריע האם התאונה בה היה מעורב התובע שנפל ממשאית שעה שעסק בשחרור חובק מהמנוף על מנת לקפל את המנוף לחלק האחורי של המשאית לאחר העמסת המטען, מהוה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

לא מדובר בפעולה פיסית הנדרשת לנסיעה, גם אם מדובר בפעולה המקדמת את בטיחות הנסיעה, כמו מכלול פעולות אחרות של קשירת המטען, כיסויו, סגירת דלתות המשאית והרמת הדופן האחורית.

...

המסקנה המתבקשת, היא שהפעולות שביצע התובע הן פעולות נלוות לטעינה, ובוצעו בשל הטעינה.

סוף דבר התאונה בה היה מעורב התובע הינה תאונת עבודה ואינה עולה כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

בנסיבות אלה, אין מנוס אלא להורות על דחיית התביעה וכך אני מורה.

הבקשה דנן בבקשתה דנן שבה המבקשת על טענותיה לפני בית המשפט המחוזי וטוענת כי התאונה אינה באה בגדר "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים, שכן הפעולה שביצע המשיב עובר לנפילתו אינה מהוה "שימוש ברכב מנועי". עוד נטען כי המשיב נפל מהמובילית במהלך פעולת התידלוק, אשר טרם הסתיימה כל עוד מיכל הדלק לא ניסגר, וכי בפסיקה נקבע שאין לראות בתדלוק כלי רכב כנמנה עם "מטרות תחבורה", כהגדרתן בחוק הפיצויים.

באותו עניין נקבע אמנם כי פעולת כסוי המטען "נועדה לשם הכנת המשאית לקראת הנסיעה", אך זאת ביחס לבחינת התקיימותה של מטרה תחבורתית לשימוש המוכר הנידון.

...

סגירת מיכל דלק כחלק מפעולת התדלוק בטרם שנבחן את השאלה האם פעולת התדלוק באה בגדר המונח "שימוש ברכב מנועי" לאור ההלכות הנזכרות, אציין כי אין בידי לקבל את טענת המשיב בתשובתו לבקשה, שלפיה יש להבחין בין פעולת התדלוק עצמה ובין סגירת מיכל הדלק, אשר כזכור, בוצעה על-ידו לאחר שסיים למלא את מיכל הדלק ועלה על חלקה האחורי של המובילית כדי לסגור את מכסה המיכל.

ואכן, אף אני סבורה, כמרבית הפסיקה בערכאות הדיוניות, כי יישום התנאים שנקבעו להגדרתה של פעולה כ"טיפול דרך" לפי החוק, מוביל לכלל מסקנה ברורה שלפיה תדלוק שגרתי של רכב אינו עולה כדי "טיפול דרך", באשר לא מתקיימת בו דרישת הפתאומיות, אשר פורשה בפסיקה כנוגעת ל"טיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה" (ראו: עניין ינטל, בפסקה 9, המוזכר ומיושם אף בעניין נביל, בפסקאות 14-13).

אשר על כן, אני סבורה כי אין לראות בתדלוק המובילית, וממילא אף לא בסגירת מיכל הדלק בסיום התדלוק, משום "טיפול דרך" כהגדרתו בחוק הפיצויים.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסקי הדין של הערכאות קמא, ולקבוע כי המשיב לא ניזוק עקב "שימוש ברכב מנועי", כהגדרתו בחוק הפיצויים, ומשכך אינו בא בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, ועל כן אינו זכאי לפיצוי מכוח החוק.

לשיטתו, קביעותיה של כב' השופטת י' וילנר בעיניין מדינת ישראל אינן נקיות מספקות; אף השופט י' עמית, כך טען, בפסק דינו בעיניין זה, העיר כי ההקש שערכה כב' השופטת וילנר בין "נסיעה" ובין "כניסה/ירידה מרכב", מבחינת הדרישה כי הפעולה שבוצעה תהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהשמוש, כפי שנקבע ברע"א 9084/08 אגד נ' ינטל [29.10.2007] (להלן: "הילכת ינטל"), "אינו פשוט" בעיניו, ובפועל לא יושם מבחן זה בפסיקת בית המשפט העליון במקרים של "כניסה/ירידה מרכב"; כך, למשל, טען התובע, בע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [17.3.2014] (להלן: עניין המגן), נקבע כי נפילת נהג מסולם מכולה המועמסת על משאית, לאחר שסיים למתוח את הברזנט שכיסה אותה והתכוון להכנס למשאית ולהתחיל בנסיעה, מהוה "תאונת דרכים", שכן כסוי מטען טרם תחילת נסיעה הנו חלק אנהרנטי מפעולת הנסיעה.

...

אכן, כב' השופט עמית מצא כ"לא פשוט" את ההיקש שערכה כב' השופטת וילנר בין "נסיעה" ובין "כניסה/ירידה מרכב" מבחינת הדרישה כי הפעולה שבוצעה תהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהשימוש (אם כי ציין כי פסק הדין בעניין המגן אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בעניין נביל); ואולם בסופו של דבר הצטרף למסקנתה; ואילו בעניין שלמה בע"מ, בו חזרה כב' השופטת וילנר על קביעותיה בעניין מדינת ישראל, לרבות בדבר ההיקש האמור בין "הנסיעה" ובין "הכניסה/הירידה מהרכב", הצטרף כב' השופט עמית לדעתה ללא כל הסתייגות או הערה.

סוף דבר מכל האמור לעיל אני קובעת, כי התאונה בה נפגע התובע איננה "תאונת דרכים כמשמעה בחוק.

כפועל יוצא, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

ואם אין די בכך בכדי לשכנע בדבר הגרסה שבכתב התביעה, אפנה לסעיף 11 שם ציין התובע במפורש כי הוא אמנם "התניע את המשאית במטרה לנסוע אולם בטרם נסע הוא נידרש לעלות על המשאית על מנת לכסות אותה". אכן, הנתבעת לא טענה לשינוי חזית (ובכל מקרה הנושא עמד במרכזה של החקירה הנגדית ומכאן שהיא הסכימה לשינוי; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2015), 146) ואולם, העיקר הוא שניתן ללמוד מהגירסה שבכתב התביעה על כך שהתובע שינה את גירסתו במהלך ניהול ההליך וכי הוא לא טען בתחילת ההליך שהתאונה הייתה לאחר תחילת הנסיעה אלא דוקא לפני כן. כאן המקום לשוב ולהזכיר שבכתב התביעה טען התובע שהארוע מקיים את הגדרת המונח תאונת דרכים בשל כך שמדובר בכניסה לרכב (סעיף 12 וכן סעיף 9) ומכאן שגירסתו הייתה תואמת, היינו שהנפילה הייתה בעת הכניסה למשאית וטרם תחילת הנסיעה.

האם מדובר בתאונת דרכים סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1977 ( להלן – חוק הפיצויים) קובע כי "בחוק זה – 'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף 1 לחוק כך: " 'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" (ההדגשה שלי – י.ט) פעולה לקשירת מטענה של משאית מהוה ללא ספק פעולת טעינה ומכאן שהיא מקיימת את החריג שבהגדרת השמוש (רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009), פסקה 5; להלן – עניין נביל); רע"א 6223/98 שבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5),38 (1998)).

...

בכל מקרה, סבורני ששיעור הנכות הנמוך ומכלול הנתונים שהובאו לעיל ובכלל זה העלייה המשמעותית בשכר לאחר התאונה, חוסר הוודאות בדבר הפגיעה שתגרם לתובע בשכרו בעתיד (אם בכלל), מצדיקים לפסוק פיצוי גלובלי כך שאין צורך להידרש לקביעה מדויקת של הנכות התפקודית.

התוצאה סיכומו של דבר שהתביעה נדחית בשל כך שאין מדובר בתאונת דרכים.

לאור כך ישלם התובע לנתבעת הוצאות בסך 6,500 ₪ (כולל מע"מ).

לסיכום: החקירה חיזקה מסקנת חווה"ד, שממצאי הנתיחה מתיישבים היטב עם כסוי המנוח שהיה בבור, בתכולת מטען שנשפך ממשאית, מה שהביא לתשניק ראתי, ולפטירה, עקב לחץ פיסי של משקל על בית החזה, שלא אפשר הכנסת או הוצאת אוויר.

אלא שכאן, אותן סתירות וחסרים במגרשה של התביעה, שלא עמדו לרועץ לצורך הוכחת השאלה כלום בתאונת דרכים עסקינן (לאור המחשת הגורם הפיסיקלי לפטירה), דוקא כן עומדים לרועץ עת באים להשיב בשאלה כלום ניתן לקבוע איזו היא המשאית המעורבת ונהגה; ואם לא ניתן (ואכן לא ניתן) – מדוע.

...

בחלופה השלישית, שהיא זו המתקיימת לטעמי, דין התביעה לדחייה מעיקרא.

מכאן ולאור גרסתו הלא מהימנה של מחמוד שחסן לא שפך בבור בו נמצאה גופת המנוח , ההימנעות מהעדת האם, אי העדת נג'ואן, והסתירות הממשיות עליהן עמדתי בגרסת עדי התביעה (האב, ודודו מחמוד), אין מנוס מקביעה שלא ניתן לאשורה לקבוע איזו משאית (ונהג) הנם המעורבים בתאונה.

בסבירות פחותה יש לומר כי למצער, אותם הסתרה והימנעות ראייתית מצד התובעים, אינה מאפשרת לקבוע כלום מדובר בעמימות מובנית או לא. גם אז כאמור לא משתנה התוצאה, ודין התביעה לדחייה.